מיכל קירש על רפואת נשים

four seasons

New member
מיכל קירש על רפואת נשים

מיכל קירש עלייתה של הרפואה הטבעית לתודעה הציבורית בשנים האחרונות מחייבת בחינה פוליטית, שכן היא בעיקרה אנטי ממסדית. במובן הזה, ניתן לזהות בה קווים פמיניסטים רבים. אם נצא מנקודת ההנחה שתרבות שווה לאידיאולוגיה - שכן כל מעשנו הינם בעלי רקע ערכי המכוון אותם - הרי שהרפואה הממסדית היא זרוע תועמלנית של התרבות בה אנו חיות. התרבות הזו, כידוע לכל, משעבדת נשים. לא בכדי בחר הממסד הרפואי שמושתת על תפיסות סקסיסטיות, לתת לרפואה הטבעית את כינוי הגנאי "תרופות סבתא". למעט העובדה ש"הסבתא" היא "יכנה אנכרוניסטית", היא גם אישה ו"מכשפה זקנה". אחד ממקורות הרפואה הטבעית על זרמיה השונים, הן המכשפות. המכשפות היו למעשה מיילדות ומרפאות שחוו את חוויית ההזדהות הנשית. מול ממסד שונא נשים שהתעלל בן ובגופן, הן היו משתמשות בין היתר בצמחים ובמגע מנחם כדי לטפל האחת בחברתה, ועל כך נידונו למיתה אכזרית. הרפואה הגברית רואה בגוף האישה מחולל מחלות ומועד לפורענות כהנחת יסוד. לא בכדי ישנו ענף שלם ברפואה המכונה "רפואת נשים", זאת בהעדר המקבילה המתבקשת "רפואת גברים". הנחת היסוד הזו, נשענת על הערך המיתולוגי לו סימון ד´ה בובאר נתנה כותרת, בו גברים הם בני אדם ונשים הן האחר. האחר הזה, זוכה לקבל אצלם טיפול מיוחד: גזעני, דכאני ולא אחת מזיק. ואם בדוגמאות חפצתן הנה מספר. לאורך השנים קיבלו על עצמן מחלות נפשיות שונות את הכינוי "היסטריה". היסטריה בלטינית, פירושה רחם. במשך שנים התייחס הממסד הרפואי הגברי לרחם כמקור לחוסר האיזון הנפשי של נשים. אין ספק שנשים סובלות ממצוקות והפרעות נפשיות יותר מאשר גברים, אך לא בגלל הרחם שלנו, ולא, גם לא בגלל ההורמונים, שהם החלופה המודרנית לרחם כמוצא לחוסר איזון נפשי. הטראומות שצוברות נשים לאורך חייהן וכוללות התעללות, אפליה ודיכוי, אונס, רצח והשתעבדות טוטאלית לרודנות הגברית, מתבטאות בתופעות פוסט טראומה - מה שניתפס לא אחת כשיגעון והיסטריה. "חוסר איזון הורמונלי" הוא תירוץ עם רקע היסטורי של התנערות מאחריות על פשעי החברה כלפי נשים. ספרי הרפואה עדיין מתייחסים לתסמונת קדם וסתית כאל מחלה, למרות שזו הינה תופעה טבעית שמחריפה כתוצר לוואי של חיים בתרבות שפע ותועמלנות שוביניסטית המזיקה לגוף. את מכלול התופעות המוגדרות כתסמונת קדם ויסתית, ניתן למתן באופן משמעותי באמצעות הרגלי חיים בריאים, ותפיסת גוף בריאה. בתרבות שמקדשת את האנורקסיה ואת חוסר הקבלה של מחזוריות הגוף, לא מפליא שתופעה טבעית תיתפס כמחלה. לטור המלא השאלה היא מה המצב היום, האם הרפואה באמת נגד נשים, האם הרפואה מתייחסת באופן שונה למחלות נשים, האם יש מניעה לרופה/אה לחקור מחלות ולהגיע לתוצאות כדי לפתור בעיות ברפואת נשים, הוא שזה היה בעבר, האם עדיין יש שובניזים נגד מחלות נשים בחברה, או שזה תהליך של חוסר מודעות, ניקח לדוגמה את את סרטן האשקים אצל גברים שהוא פחות או יותר דומה לסרטן השד אצל אישה, אצל אישה יש סכנה של קריתת שד אצל הגבר הסכנה היא כריתת אשק המדודעות לסרטן השד גדולה מאוד לעומת סרטן האשק שכמעט ולא מדברים על כך, המאמר נהדר אבל היה חסר בו מסכנות או מה המצב היום, מה דעתכן המשאל הפמיניזם הפך דורסני לגבי גברים, שונא ומאשים כן. במלחמה כמו במלחמה בהחלט לא רק מאשים לא שונא -------------------------------------------------------------------------------- עינוגים שעשועי לולה מי מפחד מפמיניזם המילון הפמניסטי עשבים שוטים איזה מין אנחנו מסע מאוחר פמיניסט בהרצה לדעת אישה סדר יום המין השני חדשות עוד חדשות כותרת ראשית כסף נשים ופוליטיקה נשים גדולות המילון הכלכלי עידן חדש בעבודה חשבון אישי התערוכה המלצות היום המלצה אחת טובה אשת העכביש תחרות סיפורי נשים שעשועי לולה קומיקס-פו
 

עוד אחת

New member
רק תדעו לכם שאני כמעט שלא

סובלת מכאבי מחזור חודשי. אני ילדה בריאה ושמנמנה (ואני גאה בזה. זה נותן לי להרגיש נשית) קיבלתי מחזור חודש וחצי לפני גיל עשר והשדיים שלי בכיתה ג´ היו כמו של ילדה בכיתה ז´ (הם גם הפסיקו להתפתח מוקדם) ולעיתים נדירות, במחזורים מעטים (שלוש אולי עד כה) כשהיו לי כאבי-בטן החלטתי לא לחשוב עליהם והם נפסקו. סימון דה-בובואר דווקא, אמרה דברים נוראים על גוף האישה בספר המין השני: תקראו. היא בעצמה החזיקה בדעות רבות שהיו שליליות לחלוטין על נקביות.
 
כל הכבוד על כך שאת לא נכנעת

לתכתיבים שגורמים לרב הנשים להתבייש בשמנמנות. בקשר למחזור חודשי, כמו כל דבר אחר בחיים, כל אחת חווה אותו אחרת. היו לי אולי 3 מחזורים בחיים שבהם היו לי ממש כאבי בטן חזקים. באחד המקרים אפילו התעלפתי. לא לחשוב עליהם לא היה עוזר. אבל רב הזמן אני בסדר, מתפקדת כרגיל. בכל זאת אני מכירה כמה בנות שממש מפסיקות לתפקד בזמן מחזור. זה לא, כמו שרבים מתעקשים לחשוב, תופעה פסיכוסומטית.
 

עוד אחת

New member
זה כן פסיכומטי.

אתן לך דוגמא: למה כשאנשים עצובים יורדים להם מים מהעיניים ויוצאת להם סמוכטה מהאף? למה אנשים שעושים ספורט הופכים ליותר אמיצים ואסרטיבים? ולמה הרפואה לא גילתה שום הבדל בין נשים שסובלות מוסת לנשים שלא סובלות מוסת? אם יש הורמונים שגורמים לאישה לסבול בזמן המחזור, אז למה נשים שזהות מבחינה גופנית מקבלות תוצאות שונות לגמרי?
 
אלו שטויות!

א. זה שהרפואה לא מצאה הבדלים לא אומר שאין. הרפואה גם לא מצאה הרבה דברים אחרים. זה קריטריון מגוחך. ב. לכל אשה יש מאזן אחר של הורמונים מרעותה. נשים הן לא זהות מבחינה גופנית ולכן התוצאות שונות לגמרי. כרגיל, את מתעקשת להסתכל על נשים כעל עדר של כבשים משוכפלות. לא פלא שאת מגיעה למסקנות אליהן את מגיעה.
 
בואו נהיה ריאליים

יש מחלות או תסמונות אצל אנשים מסויימים שהן פסיכו-סומאטיות, ויש כאלה, אצל אחרים שהן לא. אי אפשר להכליל הכל באופן מוחלט. אז בואו לא נריד על זה.
 
אני לא אומרת שזה בלתי אפשרי

שבמקרים מסוימים תסמונת קדם וסתית תהיה פסיכוסומטית, או סמי-פסיכוסומטית (כמו הרבה מצבים רפואיים אחרים שמתחילים או מחמירים בגלל סיבות נפשיות), אבל כשאנשים אומרים או אפילו רומזים שהמצב בכללתו הוא לא מצב רפואי אלא בעיה של כמה נשים היסטריות זה מרגיז אותי מאד.
 

Boojie

New member
מה את מקשקשת, בשם אלוהים???

כאבי ווסת נגרמים משלל סיבות (שינויים הורמונליים שמשפיעים על כל מערכות הגוף, שינויים בלחץ דם, אנמיה ועוד), אבל הסיבה העיקרית היא ריכוז גבוה של פרוסטגלנדינים, שהם חומרים שגורמים לכיווץ שרירים חלקים (שרירים חלקים הם השרירים הלא רצוניים בגוף, כמו למשל השרירים בדפנות המעי). עכשיו, אני בטוחה שהפרשת פרוסטגלנדינים היא דבר פסיכוסומטי לגמרי, כמו גם השינוי ההורמונלי שעובר על כל הגוף. ואם כבר מדברים, גם הפרשת הדם בווסת, הנובעת מנשילת הדופן הפנימית של הרחם, היא פסיכוסומטית לגמרי. בחיי, הדעה שלי עלייך יורדת מהודעה להודעה. קשקשנות ובורות יחדיו.
 

Boojie

New member
אגב, דבר חשוב שכחתי:

אורגזמה יכולה להפחית כאבי וסת, והכוונה ל"מיטלשמרץ" ("התכווצויות באמצע" בגרמנית - השם המקובל לכאבי ההתכווצות שמופיעים בבטן התחתונה). כל מי שסובלת מוזמנת לנסות...
 

wasaby

New member
אנשים שעושים ספורט

הופכים ליותר אמיצים ואסרטיבים? מאיזה מחקר שלפת את זה? אולי מהמחקר על מתעמלות שלא מעיזות לענות למאמנת שיורדת לחייהן? ולאנשים יורדות דמעות מהעניים גם כשהם חותכים בצל, אז זה פסיכוסומטי? אסטמה ידועה כמחלה פסיכוסומטית, אז איך זה שהיא גם תורשתית? ואיך המנעות מגורמי אלרגיה יכולה להמעיט את כמות ועצמת ההתקפים?
 

ציפי ג

New member
עוד אחת

כתבת שאת שמנמנה. אני מאוד רזה. לדעתי שומן זה אך ורק פונקציה של המח. אם תשלטי על המח שלך ותפסיקי לאכול מן הסתם תרזי. אני אף פעם לא מתפתית לאכול יותר מידי, וכו´ וכו´ וכוכ´ אלו דברים שחושבים הרבה רזים על שמנמנים ומעלה. מה לעשות שהם לא נכונים במציאות? שומן הוא גנטי, עם מרכיבים פסיכולוגים, תרבותים ועוד. כך גם כאבי מחזור. יש נשים שסובלות מהם יותר ויש שפחות. אלו שהתברכו בחוסר סבל, מסבירות את זה מכך שהן רגועות יותר, מתעלמות מהכאב ועוד כל מיני דברים. התרוצים האלה, אולי נכונים בחלקם, אבל הם עדיין לא נוגעים בקצה קצה של עומק הבעיה. אנחנו לא בנויות בדרך זהה, ולא כל מי שנצבט מגיב באותו אופן. ואני הייתיבשתי הקצוות. היו תקופות שכאבתי, והיו תקופות שלא. ועד היום אני לא יודעת להגיד מה גרם למה.
 

עוד אחת

New member
אבל זה בדיוק העניין!

הרפואה לא גילתה עד כה שום הבדל בין נשים שסובלות מכאבי מחזור לנשים שלא! שום הבדל פיזיולוגי! יש הרבה מאוד ראיות שמאשרות שלנפש יש השפעה רבה על הגוף ולהפך. אם את בוחרת לראות בהן שטויות וחושבת שהגוף והנפש מופרדים זה מזה - כל טוב לך. אבל מחזור הוא דבר טבעי שקורה לכל נקבות היונקים בטבע. האבולוציה בדרך-כלל דואגת שדבר שאמור לקרות ליצור נורמלי לא ילווה בכאבים. אז את מודה שהנקבה (אני אומרת נקבה ולא אישה כי זה מדבר על כל היונקים) שפחה לגופה בעוד הזכר אדון לגופו ומכאן גם בכל ממלכת היונקים הנקביות נחותה מהזכריות, כי ההבדל בין זכרים לנקבות המהותי ביותר בטבע הוא יכולת ההולדה. אם כן הנקבה נחותה. נ.ב. למה כשאנשים עצובים הם בוכים?
 

טרי

New member
"דבר טבעי לא ילווה בכאבים"??

אז איך את מסבירה לידה? תהליך לא טבעי או תהליך שהכאבים בו הם רק פסיכוסומטיים? אני מסכימה שיש קשר הדוק בין גוף ונפש ושיש השפעות הדדיות, אבל מכאן ועד לומר שכל הכאבים הם פסיכוסומטיים רק בגלל שהרפואה עדיין לא מצאה את הקשר הביולוגי של זה המרחק רב. הרפואה הקונבנציונאלית גם לא יודעת להסביר מיגרנות (שהרבה מהן אכן פסיכוסומטיות, אבל חלקן גם נובע מהצטמקות כלי דם במוח), ולא יודעת להסביר הרבה מאד מחלות. הגישה הקונבנציונאלית היא באמת לבוא ולהגיד על כל דבר שלא מוצאים אסמכתה ביולוגית שזה פסיכוסומטי. הרבה מאד פעמים כשמנסים למצוא את הפתרון הביולוגי במקומות אחרים (כמו רפואה אלטרנטיבית שמצוינת באיתור מחלות) מגלים פתאום שפשוט לא חיפשו את בדיקת הדם המתאימה. להגיד שאין הבדל ביולוגי קשור כמו תמיד גם להבדלים שמחפשים. אם לא עשו השוואה של האנזים הנכון כי עדיין לא חשבו שהוא זה שיכול להשפיע, אז מן הסתם עוד לא גילו את ההבדל. אף אחד עדיין לא יודע (ויקח עוד אלפי שנים, אם בכלל) למפות לחלוטין את גוף האדם, ולכן אין אפשרות להגיד שאין הבדל פיזיולוגי. אפשר רק להגיד שעד היום לא התגלה הבדל כזה, והעובדה הזו לא אומרת דבר פרט למגבלות הרפואה.
 
כמה דברים כלליים

1. מנגנון הרעב נמצא במוח כמו כל דבר אחר והוא בר התנייה ו"חינוך" ע"י יצירת "הרגל" - כלומר דפוס תגובה כימית של הגוף שניתן לשנות ע"י התמדה ומשמעת עצמית עד שהגוף בקצבו שלו מגיב. זה לא חל על מקרים של הפרעות בבלוטות וכולי - שדורשים התערבות רפואית. "שמנמנה" זה בדרך כלל מאוכל כמו שרוב מקרי ההשמנה הם מאוכל ולא משום סיבה אחרת. ההבדל בין יכולת הספיגה הזערעורית שלי לכמויות מזון ליכולת של מישהי אחרת היא במרכז הרעב כמו גם בפרופיל ההורמונלי - כימי בגוף שניתן לשנותו. 2. בניגוד לדיעה בפופולרית הנמצאת במרכז הקונצנזוס של נשות הפורום, אני לא חושבת ש"שמן זה יפה" באותה מידה ש"שדוף זה יפה" נראה לא סביר בעיני. מה שיפה זה מצבים מאוזנים, אם תרצו תוכלו לקרוא לזה במונחים מזרחיים של איזון בין יינג ליאנג... לא יותר מדי ולא פחות מדי משום דבר. 3. כאבי בטן אינם פסיכוסומטיים אלא פיזיולוגיים והורמונליים. יש למשל כאבי בטן או מיחושים נשיים אחרים שנובעים לכאורה מדיכאון....שימו לב שדיכאון בעצמו הוא גם מצב שאינו מאוזן כימית-הורמונלית ולא מצב "נפשי" (רמות סרטונין במוח). יש נטייה בולטת לייחס כל כאב שאינו מוסבר לחלוטין למצב נפשי - מציעה להתייחס לעניין בזהירות מרובה. מיעוט הכאבים באים ממקור נפשי כמו שמיעוט ההשמנות נובעות ממצב הורמונלי וכולי. 4. כאבי מחזור הן פונקציה של תורשה, פרופיל תזונתי והורמונלי, פעילות בלוטות, גיל וכדומה. מצרפת תגובה ישנה בעניין כאבים נשיים.
 

Boojie

New member
סלחי לי על שאני לא מסכימה

לגבי השמנה, אבל הראייה שלך פשטנית באופן מחריד. כן, יש לנו מרכז רעב במוח, בהיפותלמוס. חוץ מזה, יש עוד כמה וכמה מנגנונים שאחראים על אכילה והשמנה. אם היינו חולדות, עוד איכשהו הייתי מסכימה אתך, אבל אנחנו לא. יש לנו כמה מנגנונים הורמונליים שמווסתים רעב (וזה חוץ מהמנגנון הידוע בבלוטת התריס), יש מנגנונים בקיבה עצמה שמווסתים רעב, יש לנו מה שנקרא "שומן חום" שמשפיע על שיווי המשקל האנרגטי, יש הבדלים במטבוליזם (שהדרך לשפר אותו היא דווקא באמצעות פעילות גופנית - דיאטה רק מחמירה אותו) - בקיצור, הרבה הבדלים. נטייה להשמנה נשלטת במידה רבה באופן תורשתי, בין השאר על ידי קביעת ה- setpoint של הגוף - נקודת שיווי משקל שהגוף רואה בה את האופטימום שלו. יש מספר מנגנונים בגוף שהמטרה שלהם היא ליצור את ה- setpoint הזה, אצל חלקנו הם גמישים יותר ואצל חלקנו הם גמישים פחות. בלי יוצא מהכלל, בעקבות דיאטה זה משתנה - ידועה התופעה שמדיאטה לדיאטה צריך להוריד את מספר הקלוריות הנצרכות כדי לרדת במשקל. הגוף משנה את שיווי המשקל שלו לשיווי משקל נמוך יותר בגלל שינוי בכמות המזון. אנשים שמנים תורשתית לעתים נדירות מאד יצליחו לרזות ולהישאר רזים. למעשה, על פי הסטטיסטיקות, כשמונים אחוז מהשמנים שיורדים במשקל בדיאטה משמינים בחזרה לאחר מכן. כמובן, בדיאטה הבאה הם ייאלצו להוריד את מספר הקלוריות שהם צורכים כדי להשיג את אותה ירידה במשקל, תוך הורדה מקבילה בכמות חומרי התזונה החיוניים שהם מקבלים וסופגים. מרבית השמנים שעוסקים בדיאטות מוצאים את עצמם ב"יויו", תהליך מסוכן ולא בריא לכל הדעות. בקיצור, חנה, בבקשה אל תציגי פה ידע שאין לך ממנו מספיק כידע מוסמך. את עלולה לגרום נזק לאנשים שיאמינו לך. התהליך הרבה יותר מורכב מכפי שאת מציגה אותו. לגבי דכאון: יש דכאון שנובע מחוסר איזון נוירוכימי, ויש דכאון סיטואציוני. דכאון סיטואציוני עשוי להוביל לחוסר איזון נוירוכימי, אבל אינו נובע בעצמו מחוסר איזון נוירוכימי.
 
בוג´י, עוד לא פגשתי עד כה

למעט פעם אחת מצב בו אדם שמן מאוד היה / היתה שמנ/ה שלא מאוכל. יש לי בת דודה מאוד שמנה שכשאני יושבת לידה בחגים - היא אוכלת בארוחה את מה שאני בשבוע. יש לי גיסה שסיימה זה עתה הריון על כ- 20 ק"ג תוספת בעוד אני עליתי 5 בלבד....נחשי מה הפרשי כמויות המזון בינינו ? ועוד כהנה וכהנה. אין בכך משום עמדה על שומן אלא על הסיבות לו, ולפי תצפיתי יש לו סיבה מרכזית אחת - כמות וסדירות וסוגי מזון. על אמונתי שביכולתינו להשפיע על ויסות המוח את חילוף / יצירת / דיכוי / ויסות המערך הכימי וההורמונלי בגוף אלא אם כן קיימת מחלה ממשית קשה לסדוק, כי הייתי שם. להזכירך - לא תמיד הייתי רזה וודאי שלא רזה באופן "טבעי" וגם אני לוקה בבסיס בגדול ב"השמנה תורשתית" שמסתבר שתלויה מאוד ביכולתי לשנות דוקא את המורשה ולא את התורשה. וגם את זה ראיתי סביבי יותר מפעם כך שזו לא רק דוגמה אישית. אני חוזרת לויכוח ישן בינינו - שמן מדי ורזה מדי הם לא בריאים ולא יפים לטעמי כמו כל דבר שאינו מאוזן. אולי כי אני בת מזל מאזניים...
יש טווח אמצע גדול דיו שאינו פוגם לא במגוון תפיסות אסטטיות רחב מאוד ולא בבריאות, גם מבלי שנגן על נקודות קצה רק כי הן שם. וגם זו עמדת זכות ולא חסד כי גם לנקודת קצה של רזון התקרבתי - ולא הגנתי עליה כלל וכלל. אני לא מירי בלקין אלא חנה בית הלחמי - אני לא ממליצה על דיאטה או קלוריות כך שאין חשש שמישהי כאן תסתמך על דברי כבסיס למתודת קיזוז הקלוריות שלה בדיאטה הבאה. ולמען הסר כל ספק - גם אני אישית למדתי היטב היטב את תורת צרופי המזון וכמה ספרי תזונה בזמנו לפני שפניתי לעבוד על אלמנט השליטה העצמית בנושאי מזון. עבודה קשה מאוד של כמה חודשים שנשארת כרווח נקי לשארית חיי (ולראייה זה עובד בלי שום מאמץ נוסף כבר 20 שנה). לגבי דיכאון - גם זה שאת מגדירה סיטאציוני נובע מחוסר איזון נוירוכימי ולא "גורם" לו. בגדול - כמה שזה לא נעים - אנחנו הרי שק כימיקלים נטו על כל רגשותינו ומחשבותינו וכולי. ה"טריגר" לדיכאון אינו משנה את העובדה היבשה שהוא נגרם ע"י חוסר בסרטונין במוח ואולי חומרים נוספים במקרים נוספים, שידיעתי בפסיכיאטריה אינה מספקת כדי לדעת עליהם.
 

Boojie

New member
בשני המקרים את טועה.

בראשון, את לא מבינה נכון את מה שאמרתי. נכון, אנשים שמנים בדרך כלל (לא תמיד) אוכלים יותר. הם אוכלים יותר כי הגוף שלהם דורש יותר אוכל. הגוף שלהם דורש יותר אוכל כי נקודת שיווי המשקל שלהם גבוהה יותר, והגוף שלהם עושה מאמצים לשמר אותה. אולי את מוכנה לחיות ברעב מתמיד - רוב האנשים לא מוכנים או לא מסוגלים לעשות זאת. מוזר בעיני שאת לא מוכנה לקבל את הרעיון שלאנשים שונים יש שיווי משקל שונה. ואגב, כמובן שאצל רוב האנשים נקודת שיווי המשקל נוטה כלפי מעלה ולא כלפי מטה - בתקופה שבה התפתחנו המזון לא היה נגיש באותה קלות כמו בימינו, וכמובן שהתפתחה הנטייה לחיפוש מתמיד של מזון, כדי ליצור מאגרים למקרי רעב. את יכולה לבדוק כל ספרות שתרצי, בימינו יש קונצנזוס - כשמונים אחוז מהשמנים שיורדים במשקל בעקבות דיאטה עולים במשקל מחדש (כן, גם בשומרי משקל ובשיטות מאוזנות אחרות), ועם כל דיאטה נקודת שיווי המשקל עולה. והעניין הוא בעל בסיס תורשתי חזק. ייתכן שאת בין בני המזל שהגוף שלהם גמיש יחסית ומסוגל לשינויים. אני יודעת מנסיוני (עתיר הדיאטות), שהיו תקופות בחיי אחרי דיאטה שחייתי במשך חודשים מתוך רעב מתמיד, שלא פסק עד שלא עליתי מחדש במשקל. ורעב זה אומר כאבים בקיבה, חלומות בלתי פוסקים על אוכל, סחרחורות, ותחושה שכל תאי גופך זועקים לתזונה. למה? כי נקודת השיווי משקל של הגוף שלי כנראה הרבה יותר נוקשה משלך, והוא פחות מוכן "לוותר" כשאני דורשת את זה ממנו. היום אני מסתכלת לאחור ולא מבינה למה הייתי כל כך מטורפת להתעקש לחיות ככה. ובשביל מה? אגב, בין שאר הדברים שלמדתי למדתי שנה וחצי תזונה הוליסטית (במסגרת לימודי נטורופתיה, וזה פרט לכל מה שלמדתי לפני כן בין במסגרת אוניברסיטאית ובאופן עצמאי), אז יש לי ידע לא מבוטל בתחום... ולגבי דכאון - בכמה מחקרים לגבי דכאון סיטואציוני לא נמצא בהכרח שינוי נוירוכימי. באחוז גבוה מהסובלים מדכאון סיטואציוני לא נמצאו שינויים משמעותיים במבנה הנוירוכימי של המוח, מה שמעורר את המחשבה שבמקרים האלה הדכאון הוא שעשוי לעורר את חוסר האיזון (בהדרגה), ולא להיפך. (לפני שלמדתי נטורופתיה, למדתי פסיכולוגיה...)
 
למעלה