כתבת כל כך נוגע ללב
קראתי הכל וקיבלת הרבה חיבוקים וחיזוקים והרבה עצות .
נותר לי רק להצטרף ולחבק
 
גם אני כתבתי פה פוסטים מיואשים כמוך, וחיכיתי עד שייגמרו הגזים, ואח"כ חיכיתי שייגמר שלב הטעימות המייאש ואח"כ חיכיתי שייגמר השלב שהם מחרבים את הבית , והשלב שהם זוחלים אחרי לכל מקום, והשלב שאני אומרת "לא לגעת" והם מחייכים לי בפרצוף, ועכשיו בגן טרום וטרום חובה אני מחכה שייטמע אצלם שלא מנסים על אמא את כל המילים המעצבנות מהגן (את פויה, את איכסה, אני לא חברה שלך ושות')
 
בקיצור - נפל לי האסימון שזה לא נגמר.
לנסות להנות ממה שיש פה ועכשיו
ואני מודה שבשנה האחרונה אני אפילו מצליחה ליישם קצת יותר מפעם.
אני מוקירה את העובדה שיש לי שני ילדים בריאים (לא מובן מאליו - תסתכלי מסביב)
והם גדלים להיות אנשים קטנים . דומיננטיים, דעתניים, תזזיתיים, פורצי גבולות , קצת חצופים
לא נעים להסתכל במראה אבל מוצאת המון דמיון בינם לביני. רק כשזה בא בשניים - זה בום לפרצוף
חזקי ואמצי