מיואשת
שלום לכולכם!
רציתי לשתף אתכם במה שעובר עליי, ואני מקווה שאף אחד לא ישפוט אותי.
יש לנו תאומים, בן ובת, בני שנתיים וחודשיים. מהרגע שנולדו היה לנו מאוד קשה איתם. זה התחיל מבכי ללא הפסקה מהרגע שנולדו, גזים רבים, מחלות בלתי פוסקות עד לא מזמן, קושי בהסתגלות למעברים ולמקומות חדשים, ובאופן כללי לשניהם יש טמפרמנט תזזיתי, אופי חזק ועקשנות. אני יודעת שזה נשמע מגמתי, כי כך אני חווה את זה, אבל זה משהו שאנחנו שומעים מהסבים והסבתות, מהמטפלות בגן ומחברים קרובים שאומרים לנו את האמת.
המריבות ביניהם בלתי פוסקות, שניהם יודעים לבקש רק ביללות ובבכי. היינו בהדרכת הורים, הפנמנו את כל הטיפים, היינו גם בכמה פגישות אצל פסיכולוגית התפתחותית שמומחית לתאומים, וכולם אמרו לנו שאנחנו מתנהלים בצורה טובה ונכונה, ופשוט צריכים סבלנות עד שמרד גיל השנתיים ישכך מעט.
בינתיים אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה. סופי השבוע והחגים הם הסיוט שלנו. אנחנו משתדלים גם לעשות הפרדה לכמה שעות פה ושם, כדי לתת לכל אחד את המקום שלו בלי האחר. אבל ביחד - זו קטסטרופה. הם רבים על כל דבר. הבת יותר חזקה מהבן והיא ממש מציקה לו. אנחנו באמת צוות טוב ומגבים אחד את השנייה. אנחנו מסכימים על אופן החינוך ומתנהלים כיחידה אחת. הם לא עושים מולנו "קואליציה", אבל כנראה שהם סיגלו לעצמם צורת התנהגות שמושכת יותר תשומת לב, כמו לבקש משהו בצורת יללות ולא בדיבור. אנחנו נותנים פידבק חיובי כשהם מבקשים יפה, וכשהם מבקשים בבכי, אנחנו פשוט לא נותנים.
אנחנו לא מצליחים לדבר בטלפון כשאנחנו בבית. תמיד יש מצב שמישהו מהם בוכה או שהם רבים. הבת שלי מאוד עקשנית ונלחמת על כל דבר. כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, או שלא מבינים אותה באותה שנייה, היא נכנסת לסשן של צרחות וקשה מאוד להוציא אותה ממנו. אנחנו משתדלים להציע חיבוק תומך כשהיא במצבים האלה ולאחר מכן מסבירים לה שאמא ואבא אוהבים אותה, אבל לא מוכנים להתנהגות הזו. היא נכנסת לאטרף ומטריפה גם אותנו. היא מאוד רצינית וקשה למשוך אותה לצחוקים ושירים. היא כמעט ולא מחייכת ואנחנו מנסים להבין למה. בגן המטפלת אומרת שהיא משחקת יפה ומאוד אינטליגנטית, אבל גם קשה וכועסת הרבה. יכול להיות שהיא כועסת כי אחיה יותר נעים, חייכן ועדין. אבל אנחנו באמת נותנים לזה אקסטרה תשומת לב ונותנים לה הרבה פידבקים חיוביים. נראה שזה לא עולה יפה.
כמובן שהם מחקים אחד את השני, אז הכל כפול. כל ה"לא" פשוט כפול. כשאחד מוריד חולצה או מכנסיים, גם השני מוריד. כשאחד זורק משהו גם השני זורק וחוזר חלילה. אני יודעת שאני לא מחדשת כלום, אבל זה שוחק...
לצאת מהבית גם זו משימה לא פשוטה. לרוב אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים מוקדם מהמתוכנן כיוון שהם לא מפסיקים לריב (מה שבדרך כלל מוריד להם את מצב הרוח והם מבקשים לחזור הביתה). אנחנו מיואשים, מתוסכלים וממש עצובים. אנחנו מסתכלים על משפחות מסביב - מטיילים, נהנים, רגועים. אנחנו מרגישים כל הזמן ב"היכון", כל הזמן בסטרס. נהנים למשך חמש דקות ואחר כך מתמודדים עם בכי וצרחות בחצי שעה הקרובה, ואז שוב רגיעה ושוב צרחות. זה מרגיש כאילו זה לא ייפסק לעולם.
אני לא יודעת איך אפשר להמשיך ככה, אני מאוד מדוכאת. ממש משתדלת להפגין מולם נחישות וכוח עמידה, עקביות ומצד שני גם חיוכים ושמחה, אבל השמחה שלי מזמן נעלמה.
אני מצטערת על הרגע שנכנסתי להריון. בעבר לא ידעתי אם מתאים לי לגדל ילדים ולא הייתי בטוחה שארצה להביא לעולם ילדים. עם הזמן התבגרתי והייתי בטוחה שיש בי את הכוחות ואת הסבלנות, אבל אני מגלה שאין לי. אני מרגישה בכלא, מרגישה עייפה, זקנה ושחוקה. מרגישה שהחיים נלקחו ממני, שהעצמאות והחופש נגמרו. פשוט רע לי.
תודה שהקשבתם.
שלום לכולכם!
רציתי לשתף אתכם במה שעובר עליי, ואני מקווה שאף אחד לא ישפוט אותי.
יש לנו תאומים, בן ובת, בני שנתיים וחודשיים. מהרגע שנולדו היה לנו מאוד קשה איתם. זה התחיל מבכי ללא הפסקה מהרגע שנולדו, גזים רבים, מחלות בלתי פוסקות עד לא מזמן, קושי בהסתגלות למעברים ולמקומות חדשים, ובאופן כללי לשניהם יש טמפרמנט תזזיתי, אופי חזק ועקשנות. אני יודעת שזה נשמע מגמתי, כי כך אני חווה את זה, אבל זה משהו שאנחנו שומעים מהסבים והסבתות, מהמטפלות בגן ומחברים קרובים שאומרים לנו את האמת.
המריבות ביניהם בלתי פוסקות, שניהם יודעים לבקש רק ביללות ובבכי. היינו בהדרכת הורים, הפנמנו את כל הטיפים, היינו גם בכמה פגישות אצל פסיכולוגית התפתחותית שמומחית לתאומים, וכולם אמרו לנו שאנחנו מתנהלים בצורה טובה ונכונה, ופשוט צריכים סבלנות עד שמרד גיל השנתיים ישכך מעט.
בינתיים אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה. סופי השבוע והחגים הם הסיוט שלנו. אנחנו משתדלים גם לעשות הפרדה לכמה שעות פה ושם, כדי לתת לכל אחד את המקום שלו בלי האחר. אבל ביחד - זו קטסטרופה. הם רבים על כל דבר. הבת יותר חזקה מהבן והיא ממש מציקה לו. אנחנו באמת צוות טוב ומגבים אחד את השנייה. אנחנו מסכימים על אופן החינוך ומתנהלים כיחידה אחת. הם לא עושים מולנו "קואליציה", אבל כנראה שהם סיגלו לעצמם צורת התנהגות שמושכת יותר תשומת לב, כמו לבקש משהו בצורת יללות ולא בדיבור. אנחנו נותנים פידבק חיובי כשהם מבקשים יפה, וכשהם מבקשים בבכי, אנחנו פשוט לא נותנים.
אנחנו לא מצליחים לדבר בטלפון כשאנחנו בבית. תמיד יש מצב שמישהו מהם בוכה או שהם רבים. הבת שלי מאוד עקשנית ונלחמת על כל דבר. כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, או שלא מבינים אותה באותה שנייה, היא נכנסת לסשן של צרחות וקשה מאוד להוציא אותה ממנו. אנחנו משתדלים להציע חיבוק תומך כשהיא במצבים האלה ולאחר מכן מסבירים לה שאמא ואבא אוהבים אותה, אבל לא מוכנים להתנהגות הזו. היא נכנסת לאטרף ומטריפה גם אותנו. היא מאוד רצינית וקשה למשוך אותה לצחוקים ושירים. היא כמעט ולא מחייכת ואנחנו מנסים להבין למה. בגן המטפלת אומרת שהיא משחקת יפה ומאוד אינטליגנטית, אבל גם קשה וכועסת הרבה. יכול להיות שהיא כועסת כי אחיה יותר נעים, חייכן ועדין. אבל אנחנו באמת נותנים לזה אקסטרה תשומת לב ונותנים לה הרבה פידבקים חיוביים. נראה שזה לא עולה יפה.
כמובן שהם מחקים אחד את השני, אז הכל כפול. כל ה"לא" פשוט כפול. כשאחד מוריד חולצה או מכנסיים, גם השני מוריד. כשאחד זורק משהו גם השני זורק וחוזר חלילה. אני יודעת שאני לא מחדשת כלום, אבל זה שוחק...
לצאת מהבית גם זו משימה לא פשוטה. לרוב אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים מוקדם מהמתוכנן כיוון שהם לא מפסיקים לריב (מה שבדרך כלל מוריד להם את מצב הרוח והם מבקשים לחזור הביתה). אנחנו מיואשים, מתוסכלים וממש עצובים. אנחנו מסתכלים על משפחות מסביב - מטיילים, נהנים, רגועים. אנחנו מרגישים כל הזמן ב"היכון", כל הזמן בסטרס. נהנים למשך חמש דקות ואחר כך מתמודדים עם בכי וצרחות בחצי שעה הקרובה, ואז שוב רגיעה ושוב צרחות. זה מרגיש כאילו זה לא ייפסק לעולם.
אני לא יודעת איך אפשר להמשיך ככה, אני מאוד מדוכאת. ממש משתדלת להפגין מולם נחישות וכוח עמידה, עקביות ומצד שני גם חיוכים ושמחה, אבל השמחה שלי מזמן נעלמה.
אני מצטערת על הרגע שנכנסתי להריון. בעבר לא ידעתי אם מתאים לי לגדל ילדים ולא הייתי בטוחה שארצה להביא לעולם ילדים. עם הזמן התבגרתי והייתי בטוחה שיש בי את הכוחות ואת הסבלנות, אבל אני מגלה שאין לי. אני מרגישה בכלא, מרגישה עייפה, זקנה ושחוקה. מרגישה שהחיים נלקחו ממני, שהעצמאות והחופש נגמרו. פשוט רע לי.
תודה שהקשבתם.