מיואשת
זקוקה לייעוץ ותמיכה של אחרים. כתבתי בעבר בפורום בנושא זה. אבל עכשיו אני ממש מיואשת. אני נמצאת בזוגיות 3 שנים. מאוד אוהבת את החבר שלי וממש טוב לי איתו אני יודעת בוודאות שאני רואה את עצמי מעבירה ככה איתו את כל החיים שלי. הבעיות בקשר צצו רק אחרי שאני התחלתי להיות לחוצה לילדים. עד אז הכל היה מושלם. לא רבנו הסכמנו בהכל. למרות שכן עשינו תאום ציפיות והסכמנו על העתיד. מהרגע לפני שנה שהנושא של הילדים עלה בצורה רצינית ולא רק כמשהו תאורטי, הכל השתנה. החבר שלי התחיל "לחפש" אותי. להתעצבן עלי על דברים קטנים שלא הפריעו לו לפני כן. לאגור עלי תסכולים ולהתפרץ. ההתפרצויות כל פעם נגמרו בבכי שלי ואז הבטחות שלו שהכל יהיה בסדר. אבל אז כשחזרנו אחרי תקופה מסויימת שקבענו לדבר על נושא הילדים, הוא הצהיר שזה בלתי אפשרי כרגע, הרי אנחנו כל הזמן רבים. בגדול בשנה וחצי האחרונה הוא הבטיח לי לפחות 4 מועדים שונים ללהתחיל לעבוד על הבאת ילד וגם את החתונה בקיץ (שהוא פתאום נזכר שהוא רוצה להתחתן בשביל הילדים ולפני זה לא היה חשוב לו). וכל פעם חזר בו. כל פעם שאני מנסה להפרד ממנו, הוא טוען שהוא ממש אוהב אותי וכן רואה אותי כאישה בעתיד אבל אחרי שנתגבר על הקשיים. בלי שהוא מוכן להתחייב לפרק זמן מסויים. לפני חודש כשהייתי כבר ממש שבורה מהמצב (אני פשוט הפסקתי לתפקד בעבודה ובחיי היום-יום) ביקשתי שנלך לטיפול זוגי, והוא הסכים. התחלנו טיפול זוגי שכלל מספר מפגשים משותפים ומפגש עם כל אחד בנפרד. הבעיה שבמהלך הטיפול, החבר שלי תיאר את הקשר שלנו כמשהו מאוד מתסכל..., שהוא נמצא בדיכאון מהקשר כבר לפחות שנה ..., שהוא סובל... שאני איזה בן אדם צעקני ושולט בבית (אני בן אדם מאוד חיי ואסרטיבי אבל אני כן בתפקיד "הנשי" בבית). כתוצאה מכל הדברים שנאמרו שם אני ממש נכנסתי למצב קשה של חוסר אונים, חוסר שליטה בעתיד, הרגשה של פשוט לא בא לי על כל זה. אם אני כזו מפלצת אז למה להמשיך? בנוסף נוצרה לי הרגשה חזקה מאוד שהחבר שלי ממש נהנה מלהיות ולהציג את עצמו כקורבן, כמסכן כחלש. זה מתנגד אצלי עם הדימוי שלי עליו (ובכלל באופן ככלי השפיעה מאוד לרעה לגבי התפיסה שלי עליו) נקודה נוספת היא שהחבר שלי כאילו לא מעוניין בלמצוא פיתרון אלא ממש נהנה מהמסכנות. כל הנסיונות של המטפל ושלי להציעה שיטות להתמודדות ולפתרון נתקלים בגישה של "ככה אני... אני רגיש... אני נפגע בקלות...גם אמא שלי ככה... ככה חונכתי..." מהפגישה האחרונה יצאנו בלי שום התקדמות והמפגש הבא נקבע רק לעוד שבועיים בגישה שאולי אז תהיה איזושהי התקדמות ואני אנסה לעבוד על הטיפים שניתנו. אבל בין השורות צץ רמז של הפרידה (עליה דיברתי בשיחת הכרות פרטנית והמטפל אז עוד היה מאוד אופטימי). אני פשוט שבורה. מה הייתם עושים במקומי? אני ממש אוהבת אותו. אני לא בטוחה שהוא אוהב אותי. אני פשוט מתפרקת. מצטערת שיצא כזה ארוך. תודה למי שהצליח לקרוא עד הסוף. פרט תכני ששכחתי: אנחנו בני 30.
זקוקה לייעוץ ותמיכה של אחרים. כתבתי בעבר בפורום בנושא זה. אבל עכשיו אני ממש מיואשת. אני נמצאת בזוגיות 3 שנים. מאוד אוהבת את החבר שלי וממש טוב לי איתו אני יודעת בוודאות שאני רואה את עצמי מעבירה ככה איתו את כל החיים שלי. הבעיות בקשר צצו רק אחרי שאני התחלתי להיות לחוצה לילדים. עד אז הכל היה מושלם. לא רבנו הסכמנו בהכל. למרות שכן עשינו תאום ציפיות והסכמנו על העתיד. מהרגע לפני שנה שהנושא של הילדים עלה בצורה רצינית ולא רק כמשהו תאורטי, הכל השתנה. החבר שלי התחיל "לחפש" אותי. להתעצבן עלי על דברים קטנים שלא הפריעו לו לפני כן. לאגור עלי תסכולים ולהתפרץ. ההתפרצויות כל פעם נגמרו בבכי שלי ואז הבטחות שלו שהכל יהיה בסדר. אבל אז כשחזרנו אחרי תקופה מסויימת שקבענו לדבר על נושא הילדים, הוא הצהיר שזה בלתי אפשרי כרגע, הרי אנחנו כל הזמן רבים. בגדול בשנה וחצי האחרונה הוא הבטיח לי לפחות 4 מועדים שונים ללהתחיל לעבוד על הבאת ילד וגם את החתונה בקיץ (שהוא פתאום נזכר שהוא רוצה להתחתן בשביל הילדים ולפני זה לא היה חשוב לו). וכל פעם חזר בו. כל פעם שאני מנסה להפרד ממנו, הוא טוען שהוא ממש אוהב אותי וכן רואה אותי כאישה בעתיד אבל אחרי שנתגבר על הקשיים. בלי שהוא מוכן להתחייב לפרק זמן מסויים. לפני חודש כשהייתי כבר ממש שבורה מהמצב (אני פשוט הפסקתי לתפקד בעבודה ובחיי היום-יום) ביקשתי שנלך לטיפול זוגי, והוא הסכים. התחלנו טיפול זוגי שכלל מספר מפגשים משותפים ומפגש עם כל אחד בנפרד. הבעיה שבמהלך הטיפול, החבר שלי תיאר את הקשר שלנו כמשהו מאוד מתסכל..., שהוא נמצא בדיכאון מהקשר כבר לפחות שנה ..., שהוא סובל... שאני איזה בן אדם צעקני ושולט בבית (אני בן אדם מאוד חיי ואסרטיבי אבל אני כן בתפקיד "הנשי" בבית). כתוצאה מכל הדברים שנאמרו שם אני ממש נכנסתי למצב קשה של חוסר אונים, חוסר שליטה בעתיד, הרגשה של פשוט לא בא לי על כל זה. אם אני כזו מפלצת אז למה להמשיך? בנוסף נוצרה לי הרגשה חזקה מאוד שהחבר שלי ממש נהנה מלהיות ולהציג את עצמו כקורבן, כמסכן כחלש. זה מתנגד אצלי עם הדימוי שלי עליו (ובכלל באופן ככלי השפיעה מאוד לרעה לגבי התפיסה שלי עליו) נקודה נוספת היא שהחבר שלי כאילו לא מעוניין בלמצוא פיתרון אלא ממש נהנה מהמסכנות. כל הנסיונות של המטפל ושלי להציעה שיטות להתמודדות ולפתרון נתקלים בגישה של "ככה אני... אני רגיש... אני נפגע בקלות...גם אמא שלי ככה... ככה חונכתי..." מהפגישה האחרונה יצאנו בלי שום התקדמות והמפגש הבא נקבע רק לעוד שבועיים בגישה שאולי אז תהיה איזושהי התקדמות ואני אנסה לעבוד על הטיפים שניתנו. אבל בין השורות צץ רמז של הפרידה (עליה דיברתי בשיחת הכרות פרטנית והמטפל אז עוד היה מאוד אופטימי). אני פשוט שבורה. מה הייתם עושים במקומי? אני ממש אוהבת אותו. אני לא בטוחה שהוא אוהב אותי. אני פשוט מתפרקת. מצטערת שיצא כזה ארוך. תודה למי שהצליח לקרוא עד הסוף. פרט תכני ששכחתי: אנחנו בני 30.