מיואשת../images/Emo53.gif
נשואה+1 מאז הלידה (שנתיים) התנפצו לי הרבה חלומות על משפחה. מצאתי את עצמי אחרי לידה לבד מטפלת בתינוק (משפחה קטנה),בעלי החליף מקום עבודה ,קיויתי שהוא יחזור בשעות סבירות הבייתה כיוון שהפך להיות אבא ולא רק אני הפכתי להורה. מאז שהכרתי אותו חשבתי שהוא יהיה אבא טוב ומסור.כך לפחות הוא הצטייר בעיני וכך הוא גם נהנה "להציג" את עצמו בפניי כדמות משפחתית אבהית ומסורה. לצערי הוא חוזר בממוצע בסביבות 19:00 ++ הבייתה ,עד שכבר לי אין כבר חשק וכוח להתייחס אליו ורק רוצה שיניחו לי לנפשי. אני מאוכזבת ממנו ומחיי המשפחה.לא כך תיארתי לי את חיי-ארוחות ערב לבד עם הילד,שוטטות אחרי הצהריים וערב בבתים של אחרים בשביל קצת חברה וכו'.בנוסף בני הוא ילד מאוד לא קל ומאוד תובעני . אני לא מסתירה מבעלי את מה שאני חושבת על המצב הזה,אני מאוד שקופה כך שאי אפשר לראות שאני לא מרוצה. אני מרבה להתלונן ומרגישה מיואשת מכל המצב הזה. כרגע אני מחפשת עבודה וממש מודאגת מאיך יראו חיינו אחרי שאמצא עבודה,בעלי יוכל לקחת את בני מהגן אולי פעם בשבוע וגם זה לא בטוח.אני מרגישה שאין לי גיבוי ממנו ושאני לבד בכל הסיפור הזה של הורות. כמובן שאצלי שיקול במציאת עבודה הוא שעות סבירות שיאפשרו לי להוציא אותו מהגן ,רק מרגיז אותי שזה לא שיקול אצלו ,לפחות להיות איתנו בשעות יותר סבירות ולא רק לקרוא סיפור ולהגיד לילה טוב. הוא טוען שיש לו הרבה עבודה ואני מאמינה לו אך עדיין זה לא מפחית את תחושת הבדידות והתיסכול שלי.במיוחד שאני רואה אבות באים לקחת את הילדים מהגן בתורנויות עם האמא או אבות שמקפידים להגיע הבייתה ב 17:00 או 18:00 כדיי להיות קצת עם הילדים והאישה. אני מרגישה נפסדת ,מה גם שלאור שעות העבודה של בעלי הסיכוי שאני אוכל להתקדם בקריירה שלי (יש לי נתונים ופוטנציאל מאוד גבוהיםשהשקעתי בהם הרבה זמן וכסף) נמוך כי אני כאילו האחראית הבלעדית על בני.חבל לי שזה לא יכול להיות מאוזן וששנינו נוכל לעבוד בשעות סבירות וגם לבלות עם ילדנו. לא יודעת מה בעצם רציתי להגיד אולי קצת לפרוק. כל פעם שאני חושבת על זה אני מתחילה לבכות מתיסכול וכעס על המצב הזה.
נשואה+1 מאז הלידה (שנתיים) התנפצו לי הרבה חלומות על משפחה. מצאתי את עצמי אחרי לידה לבד מטפלת בתינוק (משפחה קטנה),בעלי החליף מקום עבודה ,קיויתי שהוא יחזור בשעות סבירות הבייתה כיוון שהפך להיות אבא ולא רק אני הפכתי להורה. מאז שהכרתי אותו חשבתי שהוא יהיה אבא טוב ומסור.כך לפחות הוא הצטייר בעיני וכך הוא גם נהנה "להציג" את עצמו בפניי כדמות משפחתית אבהית ומסורה. לצערי הוא חוזר בממוצע בסביבות 19:00 ++ הבייתה ,עד שכבר לי אין כבר חשק וכוח להתייחס אליו ורק רוצה שיניחו לי לנפשי. אני מאוכזבת ממנו ומחיי המשפחה.לא כך תיארתי לי את חיי-ארוחות ערב לבד עם הילד,שוטטות אחרי הצהריים וערב בבתים של אחרים בשביל קצת חברה וכו'.בנוסף בני הוא ילד מאוד לא קל ומאוד תובעני . אני לא מסתירה מבעלי את מה שאני חושבת על המצב הזה,אני מאוד שקופה כך שאי אפשר לראות שאני לא מרוצה. אני מרבה להתלונן ומרגישה מיואשת מכל המצב הזה. כרגע אני מחפשת עבודה וממש מודאגת מאיך יראו חיינו אחרי שאמצא עבודה,בעלי יוכל לקחת את בני מהגן אולי פעם בשבוע וגם זה לא בטוח.אני מרגישה שאין לי גיבוי ממנו ושאני לבד בכל הסיפור הזה של הורות. כמובן שאצלי שיקול במציאת עבודה הוא שעות סבירות שיאפשרו לי להוציא אותו מהגן ,רק מרגיז אותי שזה לא שיקול אצלו ,לפחות להיות איתנו בשעות יותר סבירות ולא רק לקרוא סיפור ולהגיד לילה טוב. הוא טוען שיש לו הרבה עבודה ואני מאמינה לו אך עדיין זה לא מפחית את תחושת הבדידות והתיסכול שלי.במיוחד שאני רואה אבות באים לקחת את הילדים מהגן בתורנויות עם האמא או אבות שמקפידים להגיע הבייתה ב 17:00 או 18:00 כדיי להיות קצת עם הילדים והאישה. אני מרגישה נפסדת ,מה גם שלאור שעות העבודה של בעלי הסיכוי שאני אוכל להתקדם בקריירה שלי (יש לי נתונים ופוטנציאל מאוד גבוהיםשהשקעתי בהם הרבה זמן וכסף) נמוך כי אני כאילו האחראית הבלעדית על בני.חבל לי שזה לא יכול להיות מאוזן וששנינו נוכל לעבוד בשעות סבירות וגם לבלות עם ילדנו. לא יודעת מה בעצם רציתי להגיד אולי קצת לפרוק. כל פעם שאני חושבת על זה אני מתחילה לבכות מתיסכול וכעס על המצב הזה.
