מיואשת ועצובה

[היא כל כך]

מיואשת ועצובה

שלום לכולן..הלוואי וכאן אוכל למצוא איזשהי תשובה או עצה... אני גרה בבית ההורים.בשנתיים ומשהו האחרונות אמא שלי עוברת שינוי אדיר בעקבות טיפול פסיכולוגי שהיא התחילה.אני רוצה לומר שאני בעד טיפולים פסיכולוגיים וגם בעד השינוי הספציפי שהיא עברה, בעיקרון. אמא שלי כל החיים היתה אחת כזו שדואגת לכולם ושמה את עצמה במקום האחרון. הבית- אבא שלי ואנחנו הילדים היינו הכי חשובים לה. בשנתיים האחרונות היא כביכול למדה בטיפול לשים את עצמה במקום ראשון,לא לחוס כל כך על אחרים כל הזמן וכו'. בבסיסו זה שינוי טוב. הבעיה היא שהיא הגיעה לקיצון האחר כבר. הבית נהיה מקום בלתי נסבל בעקבות זה. האדם העיקרי שסובל מזה הוא אבא שלי, והם כבר היו על סף פרידה.היום יותר יציב אבל ממש לא תקין. היא חושבת שבמסגרת שינוי ה"אני הכי חשובה", גם מותר לא להתחשב באף אחד ולהגיד את כל מה שעובר בראש. למשל, היא אמרה לי שאני יותר יפה מאחותי.זה משהו שלפני כמה שנים היא לעולם לא היתה אומרת,ואפילו לא חושבת את זה.כשנדהמתי ואמרתי לה שבשום פנים ואופן אסור לה לומר את זה ליד אחותי, היא אמרה "למה לא? אם זה מה שאני חושבת..." מול אבא שלי הבעיה העיקרית היא שעכשיו היא מוקפת חברות, והן הכי חשובות.במיוחד חברה אחת.ההורים שלי נסעו לחו"ל יחד ואבא שלי אמר שהוא הרגיש שהחברה הזו בחו"ל איתם.כל רגע אס אמ אסים, כל עצירה של האוטו היא חיפשה טלפון ציבורי להתקשר לחברה... כשהילדים של החברה הזו חגגו 18, אמא שלי התרגשה כאילו אחד מהילדים שלה חוגג 18. כשאבא שלי אמר לה בכמה הזדמנויות (הוא כבר לא אומר כי הוא פוחד ממנה) שהוא מרגיש כאילו היא והחברה בזוגיות והוא מפריע להן, היא התנפלה עליו שהוא בן זוג חונק, שלא נותן לה לנשום ולא מאפשר לה מרחב.. אתמול למשל, היא דיברה עם אחת החברות שלה בטלפון ואבא שלי פנה אליה פעמיים באמצע השיחה בשביל לשאול אותה איך להמשיך איזשהו תבשיל שהיא התחילה...כדי לעזור לה ולקדם את ארוחת הערב. היא כעסה עליו נורא, שאפילו 10 דקות לדבר בטלפון היא לא יכולה לקבל, שהוא ישן צהריים והיא לא, שלכולם מגיע ורק לה לא מגיע כלום, אפילו לא לדבר בטלפון בשקט. הגזימה לגמרי. היא לא ישנה בצהריים כי אחותי שאלה אותה אם היא רוצה לשחק איתה ואמא שלי הסכימה. אז מה הקטע של הקדושה מעונה הזה? לעשות בחירה ואז לנפנף. הוא אמר לה ממש על סף בכי שזה רק מכוונות טובות ורצון לעזור לה, והלך לחדר שלהם והיא המשיכה לצרוח למרות שכבר לא היה שם אף אחד "זה סיפור חיי, לך יש כוונות טובות ואני חייבת לקבל את זה!" ועוד כל מיני.. בקיצור, שום דבר לא נוגע לליבה יותר. היא לא האישה הרגישה שהכרתי כל חיי. כששיתפתי אותה בזה שחוסר הרגישות החדש שלה מפריע לי היא אמרה שהיא עכשיו רואה צדדים אחרים לגמרי באופי שלי שהיא לא הכירה, שאני בעצם רק מחפשת להיות מסכנה ולטפוח לעצמי על השכם, ושאני ואבא שלי אגואיסטים. שוב, אני בעד השינוי, אבל גם בעד איזון. היא לא מבינה שהמטרה בטיפול פסיכולוגי היא להגיע להבנות והכרות כדי לשפר ולשנות, לא כדי שיהיה על מה להתלונן ולספר לכולם כמה שהיא בעצם היתה מסכנה כל החיים. בסופו של דבר היא צריכה להחליט האם היא רוצה להיות מאושרת או לא. ואם כן,היא צריכה להתחיל להיות תכליתית.לא לשבת ולהיות קדושה מעונה כל היום.אני לא מבינה במה עוזר לה להיות כל כך נגד כולם וכל כך מסכנה.מה היא רוצה להשיג בזה? במה זה עוזר לה לחפור כל כך הרבה? בקיצור, קשה לי בבית.קשה לי איתה.כדי לא להגיע לחכוכים איתה אני צריכה כמעט לא להיות במגע איתה.זה מאד מאד כואב לי, כי אמא שלי היתה כל החיים, עד לפני שנתיים, ה-כתובת שלי. היה לי כיף איתה, בילינו הרבה יחד.היה לנו קשר קרוב וכן יותר ממה שראיתי אצל כל החברות שלי.והנפילה עכשיו מאד כואבת.אני אמורה לוותר עליה? לוותר זה כואב, ולהמשיך לנסות להילחם על קשר נורמלי איתה זה קשה, מעייף ונראה הרבה מהזמן חסר סיכוי. לא יודעת בעצם איזו סוג של עצה אני מבקשת. עצה איך להגיע אליה? אני כבר לא חושבת שאני יכולה, היא נעולה ומבוצרת ולא תקשיב למילה שלי. אולי סתם נחמה

רק בבקשה, גם אם משהו במה שאמרתי לא נראה לכן, תהיו עדינות.אני גם ככה די שבירה בכל מה שקשור בנושא הזה. והאמת שאם יש מישהו אחד שהגיע עד הסוף,אני אהיה מופתעת

תודה..

 

[אביבקיץ]

תנסי להתרחק

אמא עוברת שינוי, זה לא קל. גם לא לה. יש מונח כזה "תנועת מטוטלת". לפעמים, בהתחלת השינוי נוקטים בצעד קצת קיצוני. קשה ישר "להתאפס". כמו במקלחת - המים קרים מדי, את מוסבבת את הברז, ועכשו הם חמים מדי, ולוקח כמה תנועות עד שהמים בטמפרטורה הנכונה. החיים קצת יותר מסובכים ממקלחת, וזה לוקח זמן אם קשה לך לפרגן לה - עדיף שתנסי לתפוס מרחק.

 

[pure07]

כתבת כל כך רגיש בהיר ונוגע ללב

אני אמא וכמובן גם בת ...אני יכולה להבין את אמא שלך - אני מניחה בזהירות שזה סוג של משבר שהיה חייב להגיע אחרי שנים ששמת את עצמך במקום האחרון... מנגד אני יכולה מאוד להבין אתכם הילדים והבעל שפתאום צריכים להסתגל למשהו אחר משהכרתם - זה לא פשוט - זו טלטלה חזקה - אם תצליחו לשרוד אותה ברצון משותף ובהמון רגישות ואהבה - תגיעו לאיזון חדש. הקיצוניות שאמך נוקטת בה הוא בעצם מרד בכל מה שהיה מוכר -סוג של מרד נעורים מאוחר...היא חייבת ללכת לקיצוניות השנייה כדי להבין מה בקיצוניות הזו היא מפסידה ובסוף להגיע למרכז! אני - במקומך - כאמא - הייתי מקבלת באהבה את המכתב שכתבת כאן בהמון רגישות וכנות. אני מציעה לך להדפיס ולתת לאמא שלך לקרוא...גם אם היא לא לגמרי פתוחה לביקורת משהו מזה ייגע בה - זה חשוב. תזכרי שאמך לא הפכה מלבן לשחור....האמא הרגישה האכפתית הדואגת והמכילה עדיין שם רק שהיא צריכה קצת מקום לעצמה עכשיו ...

 

[היא כל כך]

אני מסכימה שזה מרד נעורים

מאוחר.אני הרבה פעמים מרגישה שהיא מתנהגת כמו בת 15. לשרוד את זה ברצון משותף והמון רגישות ואהבה כתבת-את צודקת. אבל רצון משותף אמור לבוא מכל הצדדים,לא? היא מרגישה מצויין עם השינוי.הבעיה היחידה שלה איתו זה שכולנו עומדים לה באמצע (חונקים ואנוכיים,כלשונה). אני,ואבא שלי,וכל השאר-יכולים לרצות מאד מאד מאד חזק...אבל אם היא מתנהגת כמו ילדה שבוכה על רצפת הסופר,עם ידיים על האזניים תוך כדי נענועי ראש- מה עוזר הרצון שלנו?... אני כן מרגישה שהיא עברה מלבן לשחור.אבל אולי זה רק בגלל שאני קרובה מדי. לא יודעת אם כדאי לתת לה את המכתב הזה.כבר כתבתי לה מכתב מושקע פעם של 5 עמודים,כשעוד הייתי תמימה וחשבתי ש"הנה,זה בטוח יגע לליבה".היא לא הגיבה, וכששאלתי אותה אם קראה ומה היא חושבת היא אמרה משהו בסגנון "מה את רוצה שאני אומר על זה? את מרגישה איך שאת מרגישה וזו זכותך"...תוך רמיזה דקה שאני רואה רק את עצמי בסיפור הזה. תודה על התגובה!

 

[היא כל כך]

אין לזה קשר לפירגון,

להפך, אני בעד השינוי.הבעיה שלי -אם לקחת את הדימוי שלך-זה שאמא שלי לא מרגישה כרגע שהמים חמים מדי.הם אמנם רותחים אבל מאחר והיא לא מרגישה את זה, היא נכווית וגורמת כוויות לכולם יחד איתה... זה שהיא מרגישה מצויין,ולא מרגישה בכלל חוסר איזון,מדאיג אותי.אולי זה אומר שהיא תמיד תישאר ככה? איך להתרחק? אני גרה איתה באותו בית.מספיק שהיא רבה ריב קולני ומכוער עם אבא שלי,ואני כבר "קרובה".היא אומרת לו דברים שפשוט משגעים אותי.איך לא יהיה לי אכפת? אני רוצה גם שאבא שלי יהיה מאושר... נכון,זה לא ממש בשליטתי אבל "לכבות" את האכפתיות זה בלתי אפשרי. ולגבי הפרגון-ממש אין קשר לפירגון. היא מתנהגת בצורה שנוגדת את כל הקודים החברתיים(אני כבר לא מדברת על אכפתיות כלפי מישהו אהוב).ומה לעשות,בעולם המבוגרים יש קודים חברתיים. ולא כל דבר מגעיל ופוגע שעובר לנו בראש אנחנו יכולים ישר להוציא מהפה. היא מתנהגת בצורה שגובלת באלימות,לא פיזית וגם לא ממש מילולית,אלא יותר..התנהגותית.היא מתנהגת בצורה דורסנית. אז לפרגן? מה אני, ישו? שהיא תתנהג בצורה כזו ואני אפנה את הלחי השנייה? אני בעד הרעיון העקרוני של השינוי.אבל לא בעד איך שהיא תופסת את השינוי.

 

[mitsi miaoo]

הגעתי עד הסוף

ויכולה רק להציע

או

, מה שתבחרי. העצה שנתנו לך קודם, לדעתי, יכולה מאוד לעזור, להתרחק קצת. אני לא יודעת בת כמה את ואחותך אבל מציעה לכן לדבר עם אבא, לא להישאר לבד, לשתף ברגשות מישהו שמבין. בנוסף, וזו עצה בעיקר לאבא (ושוב, אולי גם עבורך, תלוי בגיל) היפגשו עם הפסיכולוג המטפל, מי שמכיר את האמא, שיעזור לכם להתמודד עם השינוי שהיא עובר ויסייע למשפחה לא להתפרק. לעשות שינוי שאמור לשפר את החיים ובדרך לאבד את המשפחה הוא לא טיפול טוב לדעתי.

 

[3אדריאן היחיד]

גם קראתי עד הסוף

כמו העצות שנתנו לך,אני גם בדעה של מיצי מיאו,אולי תנסו לעבור את הטיפול אצל הפסיכולג כמשפחה. זה מאוד עוזר. אני די מבינה את אמך,גם אני די כמוה,הכל לילדים והמשפחה,אבל, גם רואה את עצמי,פשוט מתחלקת ודואגת גם לעצמי.

 

[היא כל כך]

בוחרת את שניהם ../images/Emo13.gif

מותר, שני חיבוקים?

קשה להתרחק.זה כמו לומר, "תכבי את הראש". פיזית-אני מתרחקת ממנה.אבל בראש..קשה לי שלא יהיה לי אכפת. אני בת 22 ואחותי בת 12. אני לא כל כך רוצה לדבר על זה עם אבא.הם שניהם מאד בגישה של "זה עניין פרטי", חוץ מהקטעים שהם עושים ממני הפסיכולוגית שלהם,כל אחד בתורו. אז זה פתאום כבר לא עניין פרטי. לגבי טיפול,פעם כשאבא שלי שפך את הלב בפניי אמרתי לו שהם חייבים ללכת לטיפול זוגי.הוא אמר שהוא הציע לה והיא אמרה לו שהוא צריך ללכת לטיפול לבד,כי הבעיה היא אצלו.(איזו בעיה? הוא כביכול בן זוג חונק). חשבתי לכתוב מכתב לפסיכולוגית שלה. נראה לי שהפסיכולוגית שלה מקבלת תמונה מאד חד צדדית של המצב.היא יודעת רק מה שאמא שלי מספרת לה,ומה שאמא שלי מספרת לה זה שהמשפחה שלה לא מפרגנת,שהמשפחה שלה אנוכית ועוד כל מיני נפלאות. היא לא יכולה לדעת לאילו מקומות קיצוניים אמא שלי לוקחת את זה,ואילו דברים היא מרשה לעצמה לומר לאנשים.איך היא תדע? ברור שאמא שלי לא מספרת לה.אז חשבתי לכתוב לה מכתב ולספר על נקודת מבטי. מה נראה לך? (לגבי לבוא עם אמא שלי לפגישה ולומר הכל בלייב, אמא שלי לא תסכים לדעתי.אני גם לא יודעת אם אני רוצה.אמא שלי פיתחה כישרון מניפולטיבי מאין כמוהו-כל דבר שאני אומרת היא מצליחה לסובב לחלוטין.אפילו אותי,שיש לי לשון מספיק חדה, היא מצליחה להפיל,אז בטח שלאבא שלי אין סיכוי מולה.בקיצור,הייתי רוצה הזדמנות לומר את הדברים לפסיכולוגית בלי שאמא שלי תהיה בסביבה כדי לערער אותי.לתת את נקודת מבטי בתור נקודת מבט לגיטימית,ולא "כנגד" דברים אחרים שנאמרים) מה דעתך על לכתוב מכתב?

 

[ליידי דרמה]

גם אני קראתי עד הסוף../images/Emo13.gif

תעשי שיחה משפחתית - כדי לראות איך אתם משפרים את האוירה בבית, תזכרו שכולכם רוצים ליצור אוירה טובה - בלי להאשים אף אחד במה שקורה כרגע בבית. אמא שלך חווה שינוי - וזה משפיע על כולכם כפי שאת מתארת. אולי באמת כמו שהציעו לך לפני - אפשר לבקש פגישה משפחתית עם הפסיכולוג/ית של אמא שלך ולראות אם היא יכולה לעזור להשיב את האוירה הטובה בניכם.

 

[mevav1]

נראה לי שאמך חווה כעת ותסלחי לי על המילה

הישירה, אבל נראה לי שהיא חווה כעת את גיל ההתבגרות בשנית או שמא לראשונה...הזכרת לי את חברתי הטובה שעד שהיא לא התגרשה, היא לא האמינה כמה העולם שונה ממה שהיה נראה לה. מאז שהיא התגרשה, היא החלה להבין כמה כיף לצאת ולבלות ולהכיר בחורים חדשים(והיא כבר בת 50)ומועדונים וכו'...והיא עצמה אמרה לי שהיא חווה לראשונה את גיל ההתגרות. לכן נראה לי שזה כך אצל אמך. אל תכעסי עליה.תביני אותה שכל חייה או רוב חייה, הייתה סגורה בעולמה אם לומר ככה, עולם הילדים, הבית, הבעל ותו לא. וכעת, הפסיכולוג פקח את עיניה(שוב פעם, לטובה)והראה לה כמה העולם ככה וככה ולא כמו שהיא חשבה ואי לכך, כשהיא התעוררה לפתע, היא גילתה את עוצמתה, את העוצמה שלה שהיא יכולה לשלוט בחייה ולא שאחרים ישלטו בו...שלא שלה הוא לא ושהיא יותר חשובה מילדיה(אם הבנתי ממך נכון) ושהיא צריכה לדאוג לעצמה ראשית כל. מה אני אומר...לדעתי?????מעבר למה שכתבתי, את ראשית כל צריכה לשמוח שאמך סוף סוף התעוררה ומאושרת ושמחה ולו כי חברתה טילפנה אליה כי בנה חוגג יום הולדת 18 וכד'...היא כעת תביני, מתרגשת מדברים שכנראה לך נראים טרוויאלים, אבל לה, חשובים. ברגע שהיא תרגע מעט מכל העולם שנגלה לעיניה, היא תרגע. בינתיים, תשמחי עמה ואל תשכחי שהיא עדיין אמך שאוהבת אותך. היא אמרה שאת יותר יפה.?אז אמרה! תסבירי לה רק שלא תעשה אפליות ליד אף אחת ושזה לא מקובל אבל אל ת דחי לה את כל האושר הזה...כמו שאת לא היית רוצה שהיא תעשה לך, כך אל תעשי לה. היא הביאה אותך לעולם, גידלה אתכם ופינקה ואהבה וחייתה בצורה כזאת שהיה לכם טוב, אבל בינינו, לה עצמה לא מאמינה שהוא היה הכי טוב כי עובדה שכעת טוב לה עד מאוד, אז תתני לה פידבקים ואל תסרסי לה את המחשבה והאופי כי חבל, היא כעת פקחה את עיניה וחבל לבאס אותה. וסליחה אם אינני מנחמת אותך, אני גם לא מאחלת לאף אחד שיזקק לנחמה...אבל אני מחזקת את ידיה וידיכם כדי שתדעו להכיל אותה ואת אופיה המחודש ולטובה כי היא כבר לא חייבת לאף אחד כלום וכעת תורה להנות. בהצלחה לכולכם. מירב.

 

[pf26]

אל תהיי מופתעת שקראתי עד הסוף

הכתיבה שלך בהירה וקולחת והנושא עליו את כותבת יכול להיות מובן בהחלט למי שהגיעה לסביבות גיל 40-50. לא קראתי את שאר התגובות ואני מקווה שאני לא חוזרת על מה שכתבו האחרים. אני מניחה שאמא שלך התחילה את הטיפול כי לא היה לה כ"כ טוב. הרי אם הייתה מאושרת, לא היתה מרגישה צורך ללכת לטפל בעצמה. אני מקווה שהפסיכ' שלה מספיק מיומנת, כדי להבין שאחרי שהגיעה לקיצוניות השניה, צריך למצוא איזון. יכול להיות שאבא שלך צריך לפגוש את המטפלת שלה, כדי להבהיר שהמצב נעשה בלתי נסבל עבורו. סביר להניח שהכוונה אינה לפרק את התא המשפחתי, אלא לחזק את אמך, אולי המטפלת לא מודעת למה שעובר עליו ועל המשפחה בעקבות השינויים שאימך חווה. אולי תנסי לכתב לה מכתב. לספר לה מה את מרגישה. להזכיר לה שאת אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב, אבל שהטוב הזה לא יכול לבוא על חשבון אחותך (שתעלב אם תשמע מי יפה יותר), או על חשבונך. את מה שקורה בין ההורים לא הייתי מכניסה למשוואה. הם אנשים בוגרים ואת לא יכולה לדעת מה מסתתר מתחת לפני השטח.

 

[היא כל כך]

גם אני מקווה, בקשר לפסיכולוגית.

יש לי תחושה שהפסיכולוגית מקבלת תמונה מאד מאד עקומה של מה שקורה בבית.ולכן אולי היא מרגישה בצורך לאזן, כי מבחינתה אולי השינוי של אמא שלי הוא מבורך, ועכשיו רק המשפחה צריכה להשתנות גם...מציק לי, העניין עם הפסיכולוגית ואפילו מכעיס אותי. היא לא אמורה לנסות להיות מספיק אובייקטיבית כדי להצליח לראות את המצב דרך יותר מנקודת מבט אחת? הם היו בפגישה אצלה ביחד, ההורים שלי...אבל כמו שכתבתי בתגובה אחרת,אמא שלי נהייתה כל כך מניפולטיבית שלאבא שלי אין סיכוי להסביר את עצמו מולה. אני מקווה שהכוונה היא לא לפרק את התא המשפחתי (לפני שנה זה היה מאד קרוב לזה.אבא שלי כבר לא יכל לסבול את זה יותר,הוא איבד את כל שמחת החיים ואלו הן מילותיו שלו). לגבי מכתב- כבר ניסיתי.אין, היא מבוצרת כמו בבונקר. כלום לא מגיע אליה. כבר כתבתי את זה בתגובה אחרת פה, היא כמו ילד שאוטם את האוזניים,מנענע את הראש ומסרב לשמוע. לגבי לא להכניס למשוואה את ההורים,זה נורא קשה. היא מדברת אליו מכוער, מולי. מול כולם. עצוב לי לראות אותו ככה ואני גם מרגישה שהיא פשוט לכודה בעמדה שבחרה לעצמה ואני רוצה לעזור לה. יש לי שאלה- כבר שאלתי מישהי אחרת בשרשור הזה, מה דעתך שאכתוב מכתב לפסיכולגית? יכול לעזור? יכול להזיק? תודה על התגובה!

 

[michal@gal]

גם המשפחה צריכה להשתנות

אתם צריכים ללמוד לקבל את העובדה שהיא עכשיו עושה דברים בשביל עצמה, וכבר לא שמה את עצמה אחרונה ודואגת רק לאחרים. אני בטוחה שהמצב הקודם היה יותר נוח לכם, אבל מה עם לחשוב קצת גם עליה? אחרי כל כך הרבה שנים שהיא דואגת רק לכם, היא חושבת סוף סוף גם על עצמה. עם הזמן המצב יתאזן, והיא תלמד גם לחשוב על עצמה וגם להתחשב באחרים. תנו לה את הזמן שלה להנות מהחופש הזה שרק עכשיו גילתה.

 

[היא כל כך]

לא שאני לא מבינה מאיפה בא מה שאת אומרת,

ובכל זאת, זו נראית לי רמיזה מכוערת (בעצם את לא רומזת), לומר שאני לא אוהבת את המצב החדש כי לא נוח לי שאמא שלי לא מקרקרת סביבי כבר. גם היא חושבת שבגלל זה אני לא אוהבת את השינוי שחל בה (וכשההאשמה הזו באה ממנה זה הרבה יותר מעליב). אני בת 22, אני אמנם זקוקה לאמא שלי בתור אדם תומך בחיי, זקוקה לחברתה (אפילו רק בשביל הכיף), וזקוקה עדיין לביטחון ולרשת שהיא נותנת לי, אבל אני בהחלט לא זקוקה לה כדי ש- סליחה על ההתבטאות- תנגב לי את הטוסיק...אני ילדה גדולה...אני כבר לא צריכה שהיא תקום חצי שעה מוקדם יותר כדי להכין לי סנויץ' ובגדים ליד המיטה. ואת יודעת מה? גם אחותי לא צריכה את זה! היא בת 12, והיא עדיין מבקשת שיחתכו לה את השניצל! אמא שלי מתלוננת ומתלוננת, אבל בסופו של דבר את הדברים הראשונים שאפשר וצריך לשנות- היא לא משנה! אחותי מפונקת ואפשר וצריך ללמד אותה להיות יותר עצמאית ואחראית.אבל את זה היא לא עושה. כשאחותי מתחננת שיקחו אותה לחנות לקנות משחק שהיא פשוט חייייייבבבת עכשיו, אמא שלי- במקום לעמוד על שלה ולהגיד "לא, עכשיו זה לא מתאים לי, תחכי בסבלנות", היא תלך לתיקח אותה לחנות על חשבון ארוחת צהריים בנחת, תנומה קלה או סתם לשבת ולקרוא. וכאן היא לא בסדר! אני בעד שתעמוד על שלה, אני לא חושבת שהיא צריכה להתאמץ כל כך לרצות את כולם. אני אוהבת את אמא שלי ורוצה שיהיה לה טוב. אבל למעשה, היא רק יורה לכל הכיוונים במקום להיות מעשית ולשנות את מה שבאמת טעון שינוי. בקיצור, אני מוחה בכל תוקף נגד הטענה שאני מתלוננת רק כי אין לי משרתת יותר..

 

[ליידי דרמה]

אני לא חושבת שמיכל אמרה שאת מתלוננת כי אין

לך משרתת. היא בסך הכל (לדעתי)ניסתה להסביר לך שלאמא שלך מותר להשתנות .

 

[michal@gal]

../images/Emo45.gif

אמא שלך משתנה, היא אדם עצמאי ומותר לה להשתנות וזה תהליך שלוקח זמן. אתם עכשיו בשלב קשה של התהליך, אבל מנסיון, זה עוד ישתפר. עברנו תהליך דומה עם אמא שלי אחרי שאבא נפטר. אני זוכרת שיחות ארוכות עם אחותי שכללו בעיקר תלונות על העובדה שאמא שתמיד קודם עשתה בשבילנו נהפכה ל"נערה מתבגרת" שעושה רק מה שבא לה. בזמנו אפילו הגדרנו את זה כ"אגואיסטית". זה לקח זמן וכולנו הסתגלנו לסיטואציה החדשה. אמא נזכרה להיות גם אמא שלנו, ואנחנו למדנו לתת לה את המרחב שלה. היום אני יודעת שכשאני צריכה עזרה אני אקבל אותה עם כל הלב, כל עוד אני קובעת מספיק זמן מראש ומתאימה את עצמי ללוח הזמנים שלה

 

[pf26]

לא יודעת לגבי מכתב לפסיכולוגית

הטיפול הוא של אמא שלך והפסיכ' אמורה להיות בעדה. אם את אומרת שאבא שלך היה בפגישה אחת, אני לא רואה מה מכתב אליה יכול לעזור. מה שכן, הוא יכול מאד להכעיס את אמא שלך, כי מה פתאום את נכנסת לתוך הנישה הפרטית שלה? אני הייתי מנסה לכתב שוב מכתב לאמא. במקביל הייתי מנסה לשוחח עם אבא ולראות אם הוא יכול לארגן מפגש משותף ליעוץ משפחתי.

 

[פלגיה]

המטפלת של אימא שלך

צריכה לטפל באימא שלך. זו המטרה שלה. היא לא צריכה לעשות טיפול משפחתי - כי לא שכרו אותה לשם כך. היא לא צריכה לראות את המצב האובייקטיבי, כי מה שמשנה זה איך שאימא שלך חשה את הדברים. את חשה שהכי חשוב שאחותך לא תהיה מפונקת. היא מרגישה דבר אחר, ועל זה היא עובדת. זה בוודאי קשה לכם - כי כל שינוי הוא קשה, בפרט שינוי שלא יזמתם.

 

[רקדניתתת1]

גיל המעבר ולא התבגרות שניה ושלישית

 

[מממאיה35]

אולי יש מצב ש

תצטרפי איתה לטיפול ותעלי בטיפול מול המטפל/ת שלה את מה שאת מדברת עליו כאן? אולי במסגרת הטיפולית, כשאמא שלך נמצאת במקום מוגן, ללא פחד שכולם מתקיפים אותה (למרו תשזו לא הכוונה, יתכן והיא תראה כך את הדברים) - תוכלי להעלות את מה שמציק לך ולבדוק איך להשיג את האיזון המתבקש. אני נגד שיחה משפחתית, לפי מה שנשמע לי אמא שלך תרגיש מאוימת או שהיא לא צריכה את זה.