מיואשת ועצובה
שלום לכולן..הלוואי וכאן אוכל למצוא איזשהי תשובה או עצה... אני גרה בבית ההורים.בשנתיים ומשהו האחרונות אמא שלי עוברת שינוי אדיר בעקבות טיפול פסיכולוגי שהיא התחילה.אני רוצה לומר שאני בעד טיפולים פסיכולוגיים וגם בעד השינוי הספציפי שהיא עברה, בעיקרון. אמא שלי כל החיים היתה אחת כזו שדואגת לכולם ושמה את עצמה במקום האחרון. הבית- אבא שלי ואנחנו הילדים היינו הכי חשובים לה. בשנתיים האחרונות היא כביכול למדה בטיפול לשים את עצמה במקום ראשון,לא לחוס כל כך על אחרים כל הזמן וכו'. בבסיסו זה שינוי טוב. הבעיה היא שהיא הגיעה לקיצון האחר כבר. הבית נהיה מקום בלתי נסבל בעקבות זה. האדם העיקרי שסובל מזה הוא אבא שלי, והם כבר היו על סף פרידה.היום יותר יציב אבל ממש לא תקין. היא חושבת שבמסגרת שינוי ה"אני הכי חשובה", גם מותר לא להתחשב באף אחד ולהגיד את כל מה שעובר בראש. למשל, היא אמרה לי שאני יותר יפה מאחותי.זה משהו שלפני כמה שנים היא לעולם לא היתה אומרת,ואפילו לא חושבת את זה.כשנדהמתי ואמרתי לה שבשום פנים ואופן אסור לה לומר את זה ליד אחותי, היא אמרה "למה לא? אם זה מה שאני חושבת..." מול אבא שלי הבעיה העיקרית היא שעכשיו היא מוקפת חברות, והן הכי חשובות.במיוחד חברה אחת.ההורים שלי נסעו לחו"ל יחד ואבא שלי אמר שהוא הרגיש שהחברה הזו בחו"ל איתם.כל רגע אס אמ אסים, כל עצירה של האוטו היא חיפשה טלפון ציבורי להתקשר לחברה... כשהילדים של החברה הזו חגגו 18, אמא שלי התרגשה כאילו אחד מהילדים שלה חוגג 18. כשאבא שלי אמר לה בכמה הזדמנויות (הוא כבר לא אומר כי הוא פוחד ממנה) שהוא מרגיש כאילו היא והחברה בזוגיות והוא מפריע להן, היא התנפלה עליו שהוא בן זוג חונק, שלא נותן לה לנשום ולא מאפשר לה מרחב.. אתמול למשל, היא דיברה עם אחת החברות שלה בטלפון ואבא שלי פנה אליה פעמיים באמצע השיחה בשביל לשאול אותה איך להמשיך איזשהו תבשיל שהיא התחילה...כדי לעזור לה ולקדם את ארוחת הערב. היא כעסה עליו נורא, שאפילו 10 דקות לדבר בטלפון היא לא יכולה לקבל, שהוא ישן צהריים והיא לא, שלכולם מגיע ורק לה לא מגיע כלום, אפילו לא לדבר בטלפון בשקט. הגזימה לגמרי. היא לא ישנה בצהריים כי אחותי שאלה אותה אם היא רוצה לשחק איתה ואמא שלי הסכימה. אז מה הקטע של הקדושה מעונה הזה? לעשות בחירה ואז לנפנף. הוא אמר לה ממש על סף בכי שזה רק מכוונות טובות ורצון לעזור לה, והלך לחדר שלהם והיא המשיכה לצרוח למרות שכבר לא היה שם אף אחד "זה סיפור חיי, לך יש כוונות טובות ואני חייבת לקבל את זה!" ועוד כל מיני.. בקיצור, שום דבר לא נוגע לליבה יותר. היא לא האישה הרגישה שהכרתי כל חיי. כששיתפתי אותה בזה שחוסר הרגישות החדש שלה מפריע לי היא אמרה שהיא עכשיו רואה צדדים אחרים לגמרי באופי שלי שהיא לא הכירה, שאני בעצם רק מחפשת להיות מסכנה ולטפוח לעצמי על השכם, ושאני ואבא שלי אגואיסטים. שוב, אני בעד השינוי, אבל גם בעד איזון. היא לא מבינה שהמטרה בטיפול פסיכולוגי היא להגיע להבנות והכרות כדי לשפר ולשנות, לא כדי שיהיה על מה להתלונן ולספר לכולם כמה שהיא בעצם היתה מסכנה כל החיים. בסופו של דבר היא צריכה להחליט האם היא רוצה להיות מאושרת או לא. ואם כן,היא צריכה להתחיל להיות תכליתית.לא לשבת ולהיות קדושה מעונה כל היום.אני לא מבינה במה עוזר לה להיות כל כך נגד כולם וכל כך מסכנה.מה היא רוצה להשיג בזה? במה זה עוזר לה לחפור כל כך הרבה? בקיצור, קשה לי בבית.קשה לי איתה.כדי לא להגיע לחכוכים איתה אני צריכה כמעט לא להיות במגע איתה.זה מאד מאד כואב לי, כי אמא שלי היתה כל החיים, עד לפני שנתיים, ה-כתובת שלי. היה לי כיף איתה, בילינו הרבה יחד.היה לנו קשר קרוב וכן יותר ממה שראיתי אצל כל החברות שלי.והנפילה עכשיו מאד כואבת.אני אמורה לוותר עליה? לוותר זה כואב, ולהמשיך לנסות להילחם על קשר נורמלי איתה זה קשה, מעייף ונראה הרבה מהזמן חסר סיכוי. לא יודעת בעצם איזו סוג של עצה אני מבקשת. עצה איך להגיע אליה? אני כבר לא חושבת שאני יכולה, היא נעולה ומבוצרת ולא תקשיב למילה שלי. אולי סתם נחמה
רק בבקשה, גם אם משהו במה שאמרתי לא נראה לכן, תהיו עדינות.אני גם ככה די שבירה בכל מה שקשור בנושא הזה. והאמת שאם יש מישהו אחד שהגיע עד הסוף,אני אהיה מופתעת
תודה..
שלום לכולן..הלוואי וכאן אוכל למצוא איזשהי תשובה או עצה... אני גרה בבית ההורים.בשנתיים ומשהו האחרונות אמא שלי עוברת שינוי אדיר בעקבות טיפול פסיכולוגי שהיא התחילה.אני רוצה לומר שאני בעד טיפולים פסיכולוגיים וגם בעד השינוי הספציפי שהיא עברה, בעיקרון. אמא שלי כל החיים היתה אחת כזו שדואגת לכולם ושמה את עצמה במקום האחרון. הבית- אבא שלי ואנחנו הילדים היינו הכי חשובים לה. בשנתיים האחרונות היא כביכול למדה בטיפול לשים את עצמה במקום ראשון,לא לחוס כל כך על אחרים כל הזמן וכו'. בבסיסו זה שינוי טוב. הבעיה היא שהיא הגיעה לקיצון האחר כבר. הבית נהיה מקום בלתי נסבל בעקבות זה. האדם העיקרי שסובל מזה הוא אבא שלי, והם כבר היו על סף פרידה.היום יותר יציב אבל ממש לא תקין. היא חושבת שבמסגרת שינוי ה"אני הכי חשובה", גם מותר לא להתחשב באף אחד ולהגיד את כל מה שעובר בראש. למשל, היא אמרה לי שאני יותר יפה מאחותי.זה משהו שלפני כמה שנים היא לעולם לא היתה אומרת,ואפילו לא חושבת את זה.כשנדהמתי ואמרתי לה שבשום פנים ואופן אסור לה לומר את זה ליד אחותי, היא אמרה "למה לא? אם זה מה שאני חושבת..." מול אבא שלי הבעיה העיקרית היא שעכשיו היא מוקפת חברות, והן הכי חשובות.במיוחד חברה אחת.ההורים שלי נסעו לחו"ל יחד ואבא שלי אמר שהוא הרגיש שהחברה הזו בחו"ל איתם.כל רגע אס אמ אסים, כל עצירה של האוטו היא חיפשה טלפון ציבורי להתקשר לחברה... כשהילדים של החברה הזו חגגו 18, אמא שלי התרגשה כאילו אחד מהילדים שלה חוגג 18. כשאבא שלי אמר לה בכמה הזדמנויות (הוא כבר לא אומר כי הוא פוחד ממנה) שהוא מרגיש כאילו היא והחברה בזוגיות והוא מפריע להן, היא התנפלה עליו שהוא בן זוג חונק, שלא נותן לה לנשום ולא מאפשר לה מרחב.. אתמול למשל, היא דיברה עם אחת החברות שלה בטלפון ואבא שלי פנה אליה פעמיים באמצע השיחה בשביל לשאול אותה איך להמשיך איזשהו תבשיל שהיא התחילה...כדי לעזור לה ולקדם את ארוחת הערב. היא כעסה עליו נורא, שאפילו 10 דקות לדבר בטלפון היא לא יכולה לקבל, שהוא ישן צהריים והיא לא, שלכולם מגיע ורק לה לא מגיע כלום, אפילו לא לדבר בטלפון בשקט. הגזימה לגמרי. היא לא ישנה בצהריים כי אחותי שאלה אותה אם היא רוצה לשחק איתה ואמא שלי הסכימה. אז מה הקטע של הקדושה מעונה הזה? לעשות בחירה ואז לנפנף. הוא אמר לה ממש על סף בכי שזה רק מכוונות טובות ורצון לעזור לה, והלך לחדר שלהם והיא המשיכה לצרוח למרות שכבר לא היה שם אף אחד "זה סיפור חיי, לך יש כוונות טובות ואני חייבת לקבל את זה!" ועוד כל מיני.. בקיצור, שום דבר לא נוגע לליבה יותר. היא לא האישה הרגישה שהכרתי כל חיי. כששיתפתי אותה בזה שחוסר הרגישות החדש שלה מפריע לי היא אמרה שהיא עכשיו רואה צדדים אחרים לגמרי באופי שלי שהיא לא הכירה, שאני בעצם רק מחפשת להיות מסכנה ולטפוח לעצמי על השכם, ושאני ואבא שלי אגואיסטים. שוב, אני בעד השינוי, אבל גם בעד איזון. היא לא מבינה שהמטרה בטיפול פסיכולוגי היא להגיע להבנות והכרות כדי לשפר ולשנות, לא כדי שיהיה על מה להתלונן ולספר לכולם כמה שהיא בעצם היתה מסכנה כל החיים. בסופו של דבר היא צריכה להחליט האם היא רוצה להיות מאושרת או לא. ואם כן,היא צריכה להתחיל להיות תכליתית.לא לשבת ולהיות קדושה מעונה כל היום.אני לא מבינה במה עוזר לה להיות כל כך נגד כולם וכל כך מסכנה.מה היא רוצה להשיג בזה? במה זה עוזר לה לחפור כל כך הרבה? בקיצור, קשה לי בבית.קשה לי איתה.כדי לא להגיע לחכוכים איתה אני צריכה כמעט לא להיות במגע איתה.זה מאד מאד כואב לי, כי אמא שלי היתה כל החיים, עד לפני שנתיים, ה-כתובת שלי. היה לי כיף איתה, בילינו הרבה יחד.היה לנו קשר קרוב וכן יותר ממה שראיתי אצל כל החברות שלי.והנפילה עכשיו מאד כואבת.אני אמורה לוותר עליה? לוותר זה כואב, ולהמשיך לנסות להילחם על קשר נורמלי איתה זה קשה, מעייף ונראה הרבה מהזמן חסר סיכוי. לא יודעת בעצם איזו סוג של עצה אני מבקשת. עצה איך להגיע אליה? אני כבר לא חושבת שאני יכולה, היא נעולה ומבוצרת ולא תקשיב למילה שלי. אולי סתם נחמה