כולנו חכמים, נבונים ויודעים את התורה
ולעתים קרובות מדי שוכחים כנראה ליישם אותה בעצמנו, למרות שהידע שאנו משתפים עם זולתנו, כבר נמצא ברשותנו. אני לא חושב שיש מטפל מנוסה שלא עבר במקומות האלה, וזה מתייחס גם לשחיקה שתיארת וגם להיבטים ולהרגלים אחרים (תזונה מאוזנת ובריאה, פעילות גופנית עקבית וכדומה). השאלה "מי יטפל במטפל?", עולה אצלי לעתים כשאני משוחח עם מטפלים אחרים או עם עצמי במראה. איכשהו זה נראה לי קושי מובהק יותר אצל מטפלים במגע, אבל אני חושב שזה תקף לכל מטפל. גם פסיכולוג לא-קשוב לא ייתן מענה הולם למטופל שלו. אנחנו לא יכולים ולא רוצים להיות טכנאים.
כמובן שצריך להתפרנס, אבל יש הרבה גוונים בין הקצה האוטופי של מטפל נמרץ שמטפל בלי הפסקה ושומר על חיוניות גבוהה לבין הקצה הלא רצוי של מטפל שחוק ושפוף שמטפל בעל כורחו כדי להתפרנס. קרה לי מספר פעמים שביטלתי טיפולים בגלל שלא הרגשתי טוב, בגלל אירוע כזה או אחר שהתקשיתי להניח בצד ולטפל באופן ראוי. למחלה של ממש אני לא מתייחס, כי מובן מאליו בעיניי לא לטפל כשאתה עם שפעת, לדוגמה. אני מתייחס לדיכאון ולעייפות הנפשית הקשה שאתה מתאר, ומבחין בינם לבין דכדכת או מצב-רוח חולף. לפעמים זו בפירוש הזדמנות להתעלות מעל עייפות או "דיכי", כלשונך, ולטפל. ולא רק בגלל הפרנסה.
אני חושב שזה קל יותר למי שלא עובד בסרט נע. באידיאל שלי אני מטפל מבוקר ועד ערב מדי יום, אבל לאידיאל הזה אין שום אחיזה במציאות. ארבעה טיפולים ביום זה הרבה יותר מציאותי עבורי, וגם זה לא מדי יום. יותר מזה יתחיל להיות לי קשה וזה עשוי לפגוע בטיפולים שלי ובי עצמי. יש לי חבר שהתחיל לעבוד לפני חצי שנה בקופת חולים "מכבי", הוא מטפל מעל לעשר שנים ובחר לא לעבוד שם יותר מיומיים בשבוע, כדי לא להישחק. אם זה חד-פעמי זה בסדר; במתחמי טיפול בפסטיבלים ובימי טיפולים בצפון ובדרום (
כמו זה) נתתי טיפולים רבים ביום, אבל התנהלות כזאת דרך-קבע זה משהו אחר לגמרי.
לי אישית היתה התנסות יוצאת-דופן בכל הסיפור הזה של טיפול בקופ"ח, כשלפני מספר שנים החלטתי ללכת להתנסות בטיפול שיאצו דרך קופ"ח. אחרי כמה דקות המטפלת נעצרה, שמטה את ידיה, בהתה באוויר ואמרה חלושות, "אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה להמשיך". היא היתה באפיסת כוחות מוחלטת. בשארית הזמן שנותר לטיפול, אני טיפלתי בה. כשדיברתי איתה מאוחר יותר, היא סיפרה לי שהיא החליטה לעבוד יום אחד פחות בקופ"ח.
דוגמה שונה שאני נזכר בה כעת מתייחסת למטפל הקבוע שלי ברפואה סינית, שאמר לי באחד המפגשים שהוא לא מתכוון לגבות כסף על הטיפול. כששאלתי למה, הוא ענה שהטיפול הקודם שלו היה ממש גרוע. אני לא הבחנתי בזה - שכבתי כהרגלי בעיניים עצומות, קיבלתי את המחטים ונמנמתי בשלווה במשך כעשרים דקות. אבל הוא התעקש שהוא "לא היה שם" בזמן הטיפול.
אז אם אני חוזר לראשית דבריי, נראה לי שאחד המפתחות כאן הוא מניעה, כלומר לנסות להימנע במידת האפשר מלהגיע בכלל למצב כזה של שחיקה נפשית ועייפות שנובעות מעבודה אינטנסיבית ומחוסר במספיק דברים שממלאים את המצברים. לקבל טיפולים, לאכול נכון, לנוח מספיק ובאופן כללי להזין את עצמנו ככל יכולתנו בדברים שמרימים אותנו. זו לפחות הכוונה, וברור שהמציאות שאנו מכירים לא תמיד זוהרת באופן כזה כמו אותם פרסומים של הידידה שלך. אז כשאנחנו בכל זאת מתחילים להישחק, כדאי מאד לקחת הפסקה איך וכמה שאפשר, להתרענן ולבדוק אם אפשר לעשות את הדברים אחרת. כי גם אם המניע שלנו הוא הרצון לתת, לטפל ולעזור, וגם אם המניע הוא הרצון להתפרנס, התוצרת שאנו נותנים כשאנו ירודים כל כך גם היא ירודה, ובמוקדם או במאוחר זה יפגע בנו ובמניע שלנו.
