מטמורפוזה, פרק מספר 6
פרק מספר 6 אני יושב מהורהר בחדר אחר של המחלקה, ממולי מסך המחשב ומצלמת הוידיאו הקטנה שמחוברת בתוכו BUILT IN. אני שולף מכיסי את המקלון הדק ונועץ אותו בנגיעות קלות על נקודות כלשהן במסך, מטייל על עץ של תפריטי מחשב. נשמע צליל חיוג ואני מחכה לתשובה טלפונית ממישהו. קול נשמע מרמקול המחשב ומספר שניות אחריו מתבהרת תמונה המופיעה על המסך. אלמונית במדי אחות אומרת לי בטון יבש "מחלקת ילדים איכילוב שלום" "שלום, אבקש את ד"ר ישראל מהמחלקה שלכם. דחוף בבקשה". לאחר מספר שניות מופיע על מסך המחשב ידידי, ד"ר ישראל. פניו העגולים וזקנקנו מופיעים לפתע על המסך והוא נראה מותש כמוני. הוא מבחין בי ומחייך. "שלום יעקב!". "שלום ישראל. אני מקווה שאתה עוד זוכר אותי" אני מחייך. השתתפנו בעבר במספר סימינרים לפני שנה ושנתיים. בתוכחה עליזה פונה אלי ד"ר ישראל. "למה לא התקשרת? נדברנו להיפגש איזה יום בתל אביב על כוס קפה או ארוחה. אתה לא בסדר שלא שמרת על קשר!" ואני ברצינות הראויה עונה לו. "אני מתנצל ישראל, אתה יודע שאנו, רופאי הילדים, האנשים הכי עסוקים בעולם". וכאן אני מכחכח בגרוני. "תגיד ישראל, היה לכם לפני כמה זמן איזה ילד חמוד בגיל שש או שבע לערך? תומר שמו, עם אישה יפה מאוד? רחל שמה? שכחתי את שם משפחתה" אני נוזף בעצמי תוך כדי דיבור אולם ישראל עונה מיד, פניו נעכרות מבעד למסך המחשב. "כן, איך אפשר לשכוח?". בהרגשה רעה מתגברת אני שואל "למה אי אפשר לשכוח?". ד"ר ישראל נועץ בי עיניו מבעד למסך. "כי הילד מת מוות קליני במחלקה שלשום בלילה. האישה חטפה את גופת בנה ונעלמה. לא שמעת על כך בעיתונים רק בגלל שמנהל בית החולים שלנו הצליח להסתיר את השערורייה מן העיתונות". במרירות הוא ממשיך "גם ככה מתים היום כל כך הרבה חולים שאיש כבר אינו מתרגש מכלום". נרעש אני שואל אותו. "אתה משוכנע שהוא מת שלשום בלילה מוות קליני?". "הוא שכב אצלנו שתי יממות מחובר לאינפוזיה בלי הכרה, בקשיי נשימה גדולים. בשלב האחרון, כנראה מאוחר בלילה, ליבו הפסיק לפעום, אז חטפה אותו אמו מהמחלקה". "איך אתם יודעים?" "כי הסרט של המוניטור לא משקר, הוא מראה בדיוק באיזו שעה ניתקה האימא את הילד מהמכשיר. הלב שלו כבר לא דפק לפחות עשרים וחמש דקות קודם לכן. היא ניתקה אותו מהמכשירים, לקחה איתה את הגופה ונעלמה." עתה, אני שם לב כי בפעם הראשונה, ישראל מתחיל לגלות אותות סקרנות נמרצים. Thats all folks
פרק מספר 6 אני יושב מהורהר בחדר אחר של המחלקה, ממולי מסך המחשב ומצלמת הוידיאו הקטנה שמחוברת בתוכו BUILT IN. אני שולף מכיסי את המקלון הדק ונועץ אותו בנגיעות קלות על נקודות כלשהן במסך, מטייל על עץ של תפריטי מחשב. נשמע צליל חיוג ואני מחכה לתשובה טלפונית ממישהו. קול נשמע מרמקול המחשב ומספר שניות אחריו מתבהרת תמונה המופיעה על המסך. אלמונית במדי אחות אומרת לי בטון יבש "מחלקת ילדים איכילוב שלום" "שלום, אבקש את ד"ר ישראל מהמחלקה שלכם. דחוף בבקשה". לאחר מספר שניות מופיע על מסך המחשב ידידי, ד"ר ישראל. פניו העגולים וזקנקנו מופיעים לפתע על המסך והוא נראה מותש כמוני. הוא מבחין בי ומחייך. "שלום יעקב!". "שלום ישראל. אני מקווה שאתה עוד זוכר אותי" אני מחייך. השתתפנו בעבר במספר סימינרים לפני שנה ושנתיים. בתוכחה עליזה פונה אלי ד"ר ישראל. "למה לא התקשרת? נדברנו להיפגש איזה יום בתל אביב על כוס קפה או ארוחה. אתה לא בסדר שלא שמרת על קשר!" ואני ברצינות הראויה עונה לו. "אני מתנצל ישראל, אתה יודע שאנו, רופאי הילדים, האנשים הכי עסוקים בעולם". וכאן אני מכחכח בגרוני. "תגיד ישראל, היה לכם לפני כמה זמן איזה ילד חמוד בגיל שש או שבע לערך? תומר שמו, עם אישה יפה מאוד? רחל שמה? שכחתי את שם משפחתה" אני נוזף בעצמי תוך כדי דיבור אולם ישראל עונה מיד, פניו נעכרות מבעד למסך המחשב. "כן, איך אפשר לשכוח?". בהרגשה רעה מתגברת אני שואל "למה אי אפשר לשכוח?". ד"ר ישראל נועץ בי עיניו מבעד למסך. "כי הילד מת מוות קליני במחלקה שלשום בלילה. האישה חטפה את גופת בנה ונעלמה. לא שמעת על כך בעיתונים רק בגלל שמנהל בית החולים שלנו הצליח להסתיר את השערורייה מן העיתונות". במרירות הוא ממשיך "גם ככה מתים היום כל כך הרבה חולים שאיש כבר אינו מתרגש מכלום". נרעש אני שואל אותו. "אתה משוכנע שהוא מת שלשום בלילה מוות קליני?". "הוא שכב אצלנו שתי יממות מחובר לאינפוזיה בלי הכרה, בקשיי נשימה גדולים. בשלב האחרון, כנראה מאוחר בלילה, ליבו הפסיק לפעום, אז חטפה אותו אמו מהמחלקה". "איך אתם יודעים?" "כי הסרט של המוניטור לא משקר, הוא מראה בדיוק באיזו שעה ניתקה האימא את הילד מהמכשיר. הלב שלו כבר לא דפק לפחות עשרים וחמש דקות קודם לכן. היא ניתקה אותו מהמכשירים, לקחה איתה את הגופה ונעלמה." עתה, אני שם לב כי בפעם הראשונה, ישראל מתחיל לגלות אותות סקרנות נמרצים. Thats all folks