מטמורפוזה, פרק מספר 4
פרק מספר 4 "מה יש לנו כאן? שיעול, כיח, רוק מוגלתי, צפצופים, קשיי נשימה במנוחה. מתעורר בלי אוויר". עלעלתי בדפי הבדיקות ובצילומי הרנטגן. כתמים לבנים, מערות בתוך הריאות, פלסים של מוגלה נוזלית וחצי נוזלית. הבחנתי בצילום בסמפון השלישוני חסום על ידי גוש ומוצף בהפרשה סמיכה. מי לעזאזל שחרר אותו מבית החולים? "אני מתפלא מאוד ששחררו את בנך במצבו מבית החולים". אני מרים את שקף צילום הרנטגן של בית החזה למול נורת האור שבמטבח ומביט בריכוז על המימצאים. "גם אני חשבתי ככה" אומרת רחל. "הילד שלך במצב קשה ביותר. תוכלי להביא אותו כמה שיותר מהר למחלקה שלי? מחלקת ילדים ג´. אני לא יכול להבטיח לך כלום מלבד שאשתדל. אומנם המחלקה שלנו כבר מפוצצת לחלוטין אבל אקח את בנך אלי בכל זאת". "תודה. מחר בבוקר אני אביא אותו אליך". אומרת לי רחל בהכרת תודה. היא משחררת חיוך קטן של הקלה, גוחנת לפתע ונושקת אותי קלות על לחיי עטורת הזיפים מכמעט שתי יממות של אי גילוח. היא מסתובבת, פונה לאחור לעבר הדלת. אני לעומת זאת נשאר תקוע במקומי, ממשש בידי את לחיי במקום בו רחל נישקה אותו. "אני רוצה שמחר בבוקר תביאי אתך גם את ההיסטוריה הרפואית שלך ושל אבי הילד". מופתעת היא מסתובבת אחורנית. "אין לי בעל, אני אלמנה. ואין לי חומר רפואי על עצמי". "אין לך תיק רפואי? לא היית חולה אף פעם?" אני מגרד את ראשי במבוכה. "לא שזכור לי" היא מחייכת אלי ויוצאת מהדירה בהרגשת הקלה, משאירה אותי תוהה ומבולבל למשמע מה שנראה לי כמו שקר גס. מעט מאוחר יותר, בזמן שאני מקרצף את שיני במברשת שיניים אני יוצא בתחתוני מהאמבטיה לסלון ונועץ מבטי בטלוויזיה. כתבת טלוויזיה צעירה ונמרצת עומדת מתחת לתקרת גג בניין כלשהו, הרמקול בידה ומאחוריה רחוב ירושלמי טיפוסי. גשם עז יורד עת הטלוויזיה מתמקדת במטר הסוחף הזורם בנהרות אינספור במורד הרחוב. "בעשר השנים האחרונות יורדים בירושלים גשמים רבים, פי עשרה מהממוצע הרב שנתי שנרשם חמישים שנה קודם לכן. מגמה זו לדברי המטאורולוגים, הולכת ומחריפה. הערפיח של השנים האחרונות נעשה קטלני מבעבר. ריכוז הרעלים באוויר כבר כה גדול עד כי אפילו הגשם הבלתי פוסק לא מצליח לנקות את השמיים. למרות שהגשמים מורידים את הרעלים לקרקע הם שבים למעלה, בגלל הרוחות". "את מספרת לי?" אני קורא לעבר הכתבת שבטלוויזיה, אוחז עדיין במברשת השיניים והרוק מרטיב את שפתי, "המחלקה שלי בתפוסה של 250 אחוזים!". Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com
פרק מספר 4 "מה יש לנו כאן? שיעול, כיח, רוק מוגלתי, צפצופים, קשיי נשימה במנוחה. מתעורר בלי אוויר". עלעלתי בדפי הבדיקות ובצילומי הרנטגן. כתמים לבנים, מערות בתוך הריאות, פלסים של מוגלה נוזלית וחצי נוזלית. הבחנתי בצילום בסמפון השלישוני חסום על ידי גוש ומוצף בהפרשה סמיכה. מי לעזאזל שחרר אותו מבית החולים? "אני מתפלא מאוד ששחררו את בנך במצבו מבית החולים". אני מרים את שקף צילום הרנטגן של בית החזה למול נורת האור שבמטבח ומביט בריכוז על המימצאים. "גם אני חשבתי ככה" אומרת רחל. "הילד שלך במצב קשה ביותר. תוכלי להביא אותו כמה שיותר מהר למחלקה שלי? מחלקת ילדים ג´. אני לא יכול להבטיח לך כלום מלבד שאשתדל. אומנם המחלקה שלנו כבר מפוצצת לחלוטין אבל אקח את בנך אלי בכל זאת". "תודה. מחר בבוקר אני אביא אותו אליך". אומרת לי רחל בהכרת תודה. היא משחררת חיוך קטן של הקלה, גוחנת לפתע ונושקת אותי קלות על לחיי עטורת הזיפים מכמעט שתי יממות של אי גילוח. היא מסתובבת, פונה לאחור לעבר הדלת. אני לעומת זאת נשאר תקוע במקומי, ממשש בידי את לחיי במקום בו רחל נישקה אותו. "אני רוצה שמחר בבוקר תביאי אתך גם את ההיסטוריה הרפואית שלך ושל אבי הילד". מופתעת היא מסתובבת אחורנית. "אין לי בעל, אני אלמנה. ואין לי חומר רפואי על עצמי". "אין לך תיק רפואי? לא היית חולה אף פעם?" אני מגרד את ראשי במבוכה. "לא שזכור לי" היא מחייכת אלי ויוצאת מהדירה בהרגשת הקלה, משאירה אותי תוהה ומבולבל למשמע מה שנראה לי כמו שקר גס. מעט מאוחר יותר, בזמן שאני מקרצף את שיני במברשת שיניים אני יוצא בתחתוני מהאמבטיה לסלון ונועץ מבטי בטלוויזיה. כתבת טלוויזיה צעירה ונמרצת עומדת מתחת לתקרת גג בניין כלשהו, הרמקול בידה ומאחוריה רחוב ירושלמי טיפוסי. גשם עז יורד עת הטלוויזיה מתמקדת במטר הסוחף הזורם בנהרות אינספור במורד הרחוב. "בעשר השנים האחרונות יורדים בירושלים גשמים רבים, פי עשרה מהממוצע הרב שנתי שנרשם חמישים שנה קודם לכן. מגמה זו לדברי המטאורולוגים, הולכת ומחריפה. הערפיח של השנים האחרונות נעשה קטלני מבעבר. ריכוז הרעלים באוויר כבר כה גדול עד כי אפילו הגשם הבלתי פוסק לא מצליח לנקות את השמיים. למרות שהגשמים מורידים את הרעלים לקרקע הם שבים למעלה, בגלל הרוחות". "את מספרת לי?" אני קורא לעבר הכתבת שבטלוויזיה, אוחז עדיין במברשת השיניים והרוק מרטיב את שפתי, "המחלקה שלי בתפוסה של 250 אחוזים!". Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com