מטמורפוזה, פרק מספר 23
פרק מספר 23 בלי לחכות אנו פונים לעבר פתח הכניסה של המחלקה. שוטר בבגדי אב"כ ללא מסיכה מנסה לעצור בעדנו מלעבור בפתח. פרופסור לוי מאותת לו והוא מאפשר לנו להיכנס לאולם הכניסה הריק של המחלקה. אחרינו משתרך פרופסור לוי. רחל רצה לחדר של תומר בקצה המסדרון בעוד שאני עושה סיור קל בין מיטות הילדים שבפרוזדור אך מיד חוזר לעבר פרופסור לוי. היא חוזרת מיד כשהיא נוכחת שילדה לא נמצא במיטתו ופונה לפרופסור לוי בפראות תוך שהיא מרימה את קולה. "איפה הילד שלי? לאן לקחתם אותו?" שני שוטרים במדי אב"כ אך ללא מסיכות תוחבים לידי שני ספלי קפה חם המובאים ממכונת הקפה הישנה הממוקמת בכניסה, בחדר האורחים. אני מחזיק בידי את הקפה של רחל, יודע שאין טעם לתת לה אותו כרגע, עד שתירגע. "אנו ניסע עכשיו לראות את בנך. הוא נמצא במכון הרפואי הטוב ביותר בארץ. היכן שתשהו בימים הקרובים ותיחקרו על הפרשה כולה" מרגיע אותה פרופסור לוי. רחל מסמנת לי בידה שהיא לא רוצה לשתות ואני עובר לשתות את הכוס השניה. הקפה דלוח להחריד כרגיל. ניידת אמבולנס גדולה שפתחה האחורי פתוח לרווחה נוסעת אחורנית לפתח המחלקה, שם היא נעצרת, חוסמת את פתח המחלקה. אנו נכנסים לבטן האמבולנס. פרופסור לוי נשאר מאחור, מביט בנו בכניסתנו. אנו מתיישבים על ספסלי האמבולנס. ידי אוחזת בידה של רחל. אני מחייך אליה ואח"כ מפנה את ראשי לפתח האחורי של האמבולנס. מבודח אני קורא לו. "פרופסור לוי, אתה לא בא אתנו?" הפרופסור עומד בפתח האחורי של האמבולנס. "נתראה במכון. להתראות." הוא סוגר אחרינו את דלת האמבולנס, נועל את הדלת מאחור וטופח על הדלת. האמבולנס מתחיל לנסוע מיד. פרופסור לוי נשאר עומד שם, מחייג בטלפון למראה האמבולנס המתרחק כשניידת משטרה דולקת בעקבותיו. כשעה ומחצה לאחר מכן אנו יורדים מהאמבולנס לחצר פנימית סגורה בעלת קירות גבוהים. אנו נכנסים פנימה דרך הפתח היחיד שיש שם, לתוך המכון הרפואי. כבר שעת לילה מאוחרת מאוד אבל אני יודע שמחר בבוקר אינני צריך לקום מוקדם. איש לא יחכה לי במחלקת הילדים. אנו עוברים בין קירות לבנים ובוהקים, כדוגמת אלה הקיימים במוסדות לחולי נפש. אח מגודל עומד בדרכנו, מאחורי מחיצת זכוכית ומראה לנו את הדרך. אנו נכנסים לאגף הסגור, דלת כבדה נטרקת אחרינו ונקישות מנעול חדות בדלת מכות באוזנינו. האגף מורכב מאולם כניסה גדול וריק מלבד שולחן ושני כסאות יתומים. צדו האחד הוא קיר זכוכית ענק משם נשקף אלינו אולם ישיבות ריק, וילונותיו פתוחים לרווחה ומצדו האחר נמצאים שני חדרים קטנים נוספים, בעלי דלתות ברזל כבדות, כיאה לדלתות החדרים בבית חולים לחולי נפש מסוכנים. דלת אחד החדרים פתוחה. שם אנו מגלים את תומר הישן במיטה של בית החולים. רחל רצה אליו ומחבקת אותו, מעוררת אותו משנתו. מנומנם הוא מקיף בידיו את עורפה. הוא נראה טוב. טוב מאוד, לעומת המצב שבו עזבתי אותו לאחרונה. "אימא. כל כך התגעגעתי אלייך" הוא אומר ומחבק אותה בידיו הקטנות. אני עומד מאחור ומחייך. "אני רואה שאתה מרגיש היום הרבה יותר טוב". "כן" מפהק תומר לעומתי. "פעם ראשונה שקל לי לנשום. אני כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה יכולתי לנשום בלי כאבים". אני חש בגל אדיר של שמחה, על החיים, על ההצלחה שלי עם תומר ועל רחל. רחל מסתערת עליו בנשיקות עזות ובוכה בהתרגשות. אחר כך היא נזכרת בי. היא מסתובבת אלי בשמחה גלויה ומנשקת אותי בלהט שמפתיע אותי. "אימא, יעקב הוא החבר שלך?" שואל תומר. רחל מסתכלת בתומר בעיניים בורקות, מרוצה ממצב בריאותו. אחר כך מעיפה עיניה לעברי , בוחנת את תגובותי. "כן תומר, יעקב הוא החבר שלי". לבי מדלג על פעימה או שתיים. רעש רמקול צורמני נשמע לפתע באולם ובחדרים. בעקבותיו נשמע קול שיעול. "שלום לכם שוב, רחל, תומר ויעקב. אנו רוצים לשאול אתכם מספר שאלות. אני חושב שהגיע הזמן". "האם אי אפשר לחכות עד מחר בבוקר? היה לנו יום קשה מאוד". אני דוחה את בקשתו של הפרופסור. "אתה סבור שניתן לדחות את השיחה הזאת?" "כן. נספר לך את הכל בעוד מספר שעות" ואז כדי להשתיק אותו אני מוסיף. "כולל את פתרון התעלומה של חטיפת גופת הילד מאיכילוב". דממה משתררת. Thats all folks לאתר אקטואליה בתפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?id=54 לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com
פרק מספר 23 בלי לחכות אנו פונים לעבר פתח הכניסה של המחלקה. שוטר בבגדי אב"כ ללא מסיכה מנסה לעצור בעדנו מלעבור בפתח. פרופסור לוי מאותת לו והוא מאפשר לנו להיכנס לאולם הכניסה הריק של המחלקה. אחרינו משתרך פרופסור לוי. רחל רצה לחדר של תומר בקצה המסדרון בעוד שאני עושה סיור קל בין מיטות הילדים שבפרוזדור אך מיד חוזר לעבר פרופסור לוי. היא חוזרת מיד כשהיא נוכחת שילדה לא נמצא במיטתו ופונה לפרופסור לוי בפראות תוך שהיא מרימה את קולה. "איפה הילד שלי? לאן לקחתם אותו?" שני שוטרים במדי אב"כ אך ללא מסיכות תוחבים לידי שני ספלי קפה חם המובאים ממכונת הקפה הישנה הממוקמת בכניסה, בחדר האורחים. אני מחזיק בידי את הקפה של רחל, יודע שאין טעם לתת לה אותו כרגע, עד שתירגע. "אנו ניסע עכשיו לראות את בנך. הוא נמצא במכון הרפואי הטוב ביותר בארץ. היכן שתשהו בימים הקרובים ותיחקרו על הפרשה כולה" מרגיע אותה פרופסור לוי. רחל מסמנת לי בידה שהיא לא רוצה לשתות ואני עובר לשתות את הכוס השניה. הקפה דלוח להחריד כרגיל. ניידת אמבולנס גדולה שפתחה האחורי פתוח לרווחה נוסעת אחורנית לפתח המחלקה, שם היא נעצרת, חוסמת את פתח המחלקה. אנו נכנסים לבטן האמבולנס. פרופסור לוי נשאר מאחור, מביט בנו בכניסתנו. אנו מתיישבים על ספסלי האמבולנס. ידי אוחזת בידה של רחל. אני מחייך אליה ואח"כ מפנה את ראשי לפתח האחורי של האמבולנס. מבודח אני קורא לו. "פרופסור לוי, אתה לא בא אתנו?" הפרופסור עומד בפתח האחורי של האמבולנס. "נתראה במכון. להתראות." הוא סוגר אחרינו את דלת האמבולנס, נועל את הדלת מאחור וטופח על הדלת. האמבולנס מתחיל לנסוע מיד. פרופסור לוי נשאר עומד שם, מחייג בטלפון למראה האמבולנס המתרחק כשניידת משטרה דולקת בעקבותיו. כשעה ומחצה לאחר מכן אנו יורדים מהאמבולנס לחצר פנימית סגורה בעלת קירות גבוהים. אנו נכנסים פנימה דרך הפתח היחיד שיש שם, לתוך המכון הרפואי. כבר שעת לילה מאוחרת מאוד אבל אני יודע שמחר בבוקר אינני צריך לקום מוקדם. איש לא יחכה לי במחלקת הילדים. אנו עוברים בין קירות לבנים ובוהקים, כדוגמת אלה הקיימים במוסדות לחולי נפש. אח מגודל עומד בדרכנו, מאחורי מחיצת זכוכית ומראה לנו את הדרך. אנו נכנסים לאגף הסגור, דלת כבדה נטרקת אחרינו ונקישות מנעול חדות בדלת מכות באוזנינו. האגף מורכב מאולם כניסה גדול וריק מלבד שולחן ושני כסאות יתומים. צדו האחד הוא קיר זכוכית ענק משם נשקף אלינו אולם ישיבות ריק, וילונותיו פתוחים לרווחה ומצדו האחר נמצאים שני חדרים קטנים נוספים, בעלי דלתות ברזל כבדות, כיאה לדלתות החדרים בבית חולים לחולי נפש מסוכנים. דלת אחד החדרים פתוחה. שם אנו מגלים את תומר הישן במיטה של בית החולים. רחל רצה אליו ומחבקת אותו, מעוררת אותו משנתו. מנומנם הוא מקיף בידיו את עורפה. הוא נראה טוב. טוב מאוד, לעומת המצב שבו עזבתי אותו לאחרונה. "אימא. כל כך התגעגעתי אלייך" הוא אומר ומחבק אותה בידיו הקטנות. אני עומד מאחור ומחייך. "אני רואה שאתה מרגיש היום הרבה יותר טוב". "כן" מפהק תומר לעומתי. "פעם ראשונה שקל לי לנשום. אני כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה יכולתי לנשום בלי כאבים". אני חש בגל אדיר של שמחה, על החיים, על ההצלחה שלי עם תומר ועל רחל. רחל מסתערת עליו בנשיקות עזות ובוכה בהתרגשות. אחר כך היא נזכרת בי. היא מסתובבת אלי בשמחה גלויה ומנשקת אותי בלהט שמפתיע אותי. "אימא, יעקב הוא החבר שלך?" שואל תומר. רחל מסתכלת בתומר בעיניים בורקות, מרוצה ממצב בריאותו. אחר כך מעיפה עיניה לעברי , בוחנת את תגובותי. "כן תומר, יעקב הוא החבר שלי". לבי מדלג על פעימה או שתיים. רעש רמקול צורמני נשמע לפתע באולם ובחדרים. בעקבותיו נשמע קול שיעול. "שלום לכם שוב, רחל, תומר ויעקב. אנו רוצים לשאול אתכם מספר שאלות. אני חושב שהגיע הזמן". "האם אי אפשר לחכות עד מחר בבוקר? היה לנו יום קשה מאוד". אני דוחה את בקשתו של הפרופסור. "אתה סבור שניתן לדחות את השיחה הזאת?" "כן. נספר לך את הכל בעוד מספר שעות" ואז כדי להשתיק אותו אני מוסיף. "כולל את פתרון התעלומה של חטיפת גופת הילד מאיכילוב". דממה משתררת. Thats all folks לאתר אקטואליה בתפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?id=54 לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com