מטמורפוזה, פרק מספר 2
פרק מספר 2 בשנת 2050 הוברר סופית כי מאזן החמצן על פני כדור הארץ הופר לחלוטין, גזים רעילים התפשטו על פני האטמוספירה והאנושות נידונה לכליה בתוך כעשר עד עשרים שנה. קריסת איכות האוויר שעל פני כדור הארץ הפכה לעובדה מוגמרת ולא ניתן היה בשלב זה להחזיר את המצב לאחור. היערות שניטעו בשנים האחרונות, פרי מאמץ קדחתני של ממשלות בכל העולם היו טיפה בים ולא הצליחו לאזן את מאזן החמצן המדולדל למול יערות העד הסבוכים שנכרתו ביד אוהבת כסף שנים ספורות קודם לכן ובלא מחשבה שניה. אני פותח את מטרייתי, יורד במדרגות בגשם המתגבר, מתרחק לעבר הרחוב הריק. אורותיה היפהפיים של ירושלים נגלים ונעלמים חליפות מבעד לעננים או לערפיח. אני יודע מה מחכה לי בסיומו של יום. דירה קטנה ועלובה בשכונה מזוהמת וצפופה, מלאה בילדים ותינוקות וחיתולים מסריחים על חוטי כביסה. משכורת של רופא לא השתנתה במשך השנים. היא נשארה מחורבנת כרגיל וכזו הייתה שלי. ימים כלילות, משמרות על גבי משמרות, רק כדי שאוכל לרוץ בכל הכוח כדי להישאר במקום. עוד פעם אותה דירה קטנה ועלובה. עוד פעם שאריות מזון וצלחות מעטות בכיור. בסלון תפעל הטלוויזיה, על המסך אראה איזו תוכנית בידור מטומטמת ופנים של אשה משולהבת המלקקת את שפתיה בבהמיות, בתאוות בצע או בתאוות בשרים, כדי להרוויח איזו מכונת כביסה או משהו כזה. באוויר עומדת כבר כמה שנים תחושת מועקה. קץ האנושות כמו שהכרנו נראה הולך ומתקרב בתוך שנים אחדות ואיש אינו יכול לעשות מאומה. מבעד לחשיכה, בגשם המזרזף, מתקרב אלי לפתע זקן חסר בית וחסר שיניים מתוך איזו שהיא סמטה אלמונית ומבקש נדבה. אני מושיט את ידי לכיס מכנסי ושולף משם איזו מטבע מבלי להסתכל אפילו. "תודה. תודה." ממלמל הזקן, מנשק את המטבע ונסוג כעשרים מטרים אחורנית, לעבר עוד זקן או שניים העומדים מסביב לחבית בוערת פשוטי ידיים כדי להתחמם מעט. הרחוב חיוור וחשוך כשאני חולף על פני דירות מוארות. אור צהוב וחמים בוקע מהם. מידי פעם עובר מולי אדם עם מסכת נשימה. האנשים זרים זה לזה, נמנעים ממבט, כולם ממהרים בדרכם. אני מנסה לא להיכנס לשלוליות מים ובמקביל מציץ לעבר החלונות המוארים. אני אוהב ללכת בגשם, מציץ ימינה ושמאלה לעבר הדירות המוארות החולפות בדרכי. אני יודע שגרים שם אנשים, אוהבים, רבים, שונאים, אבל אנשים חיים. ואני? אני משול למת מבפנים. חימה ועצבות עולים בי במעורב כשאני נזכר כיצד חזרתי הביתה באחד הלילות לפני כשנה. אשתי ובתי חיכו לי שם עם המזוודות. "זהו, אתן הולכות?" שאלתי באי אימון את אשתי. "כן. נמאס לנו." "אולי תדברי בשמך בלבד ולא בשם בתנו?" ירדתי על ברכי, פורש את זרועותיי לבתי. היא התקרבה אלי וחיבקה אותי חיבוק אמיץ, גופה וגופי רועדים בבכי חסר שליטה. לאחר מספר שניות, נטלה אשתי בידה את מזוודתה וזירזה את בתה. "בואי. נאחר לטיסה". היינו עדיין חבוקים כשמשכה אשתי את ידה של בתנו, כמעט באלימות. הבת נגררה בעקבותיה במורד המדרגות. "נאחר למטוס" היא אמרה. ובתי? מבטה האחרון עדיין נעוץ כמסמר בלבי. "שלום אבא" היו מלותיה האחרונות בקול שדמה ללחישה, קול שהמשיך להדהד באוזני גם כאשר היה חדר המדרגות ריק. שוב לא שמעתי מהן. לא טלפון, אפילו לא תמונה. הכלבה נסעה לאוסטרליה, למות עם הוריה ולקחה איתה את ילדתנו היחידה. היא הכירה אותי היטב כדי לדעת שלא יהיה בי הכוחות הנפשיים להילחם איתה על אחזקת הילדה. כתובת הדואר האלקטרוני שלהן בוטלה וגם דואר רגיל ששלחתי חזר בחותמת ´כתובת לא ידועה´. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com
פרק מספר 2 בשנת 2050 הוברר סופית כי מאזן החמצן על פני כדור הארץ הופר לחלוטין, גזים רעילים התפשטו על פני האטמוספירה והאנושות נידונה לכליה בתוך כעשר עד עשרים שנה. קריסת איכות האוויר שעל פני כדור הארץ הפכה לעובדה מוגמרת ולא ניתן היה בשלב זה להחזיר את המצב לאחור. היערות שניטעו בשנים האחרונות, פרי מאמץ קדחתני של ממשלות בכל העולם היו טיפה בים ולא הצליחו לאזן את מאזן החמצן המדולדל למול יערות העד הסבוכים שנכרתו ביד אוהבת כסף שנים ספורות קודם לכן ובלא מחשבה שניה. אני פותח את מטרייתי, יורד במדרגות בגשם המתגבר, מתרחק לעבר הרחוב הריק. אורותיה היפהפיים של ירושלים נגלים ונעלמים חליפות מבעד לעננים או לערפיח. אני יודע מה מחכה לי בסיומו של יום. דירה קטנה ועלובה בשכונה מזוהמת וצפופה, מלאה בילדים ותינוקות וחיתולים מסריחים על חוטי כביסה. משכורת של רופא לא השתנתה במשך השנים. היא נשארה מחורבנת כרגיל וכזו הייתה שלי. ימים כלילות, משמרות על גבי משמרות, רק כדי שאוכל לרוץ בכל הכוח כדי להישאר במקום. עוד פעם אותה דירה קטנה ועלובה. עוד פעם שאריות מזון וצלחות מעטות בכיור. בסלון תפעל הטלוויזיה, על המסך אראה איזו תוכנית בידור מטומטמת ופנים של אשה משולהבת המלקקת את שפתיה בבהמיות, בתאוות בצע או בתאוות בשרים, כדי להרוויח איזו מכונת כביסה או משהו כזה. באוויר עומדת כבר כמה שנים תחושת מועקה. קץ האנושות כמו שהכרנו נראה הולך ומתקרב בתוך שנים אחדות ואיש אינו יכול לעשות מאומה. מבעד לחשיכה, בגשם המזרזף, מתקרב אלי לפתע זקן חסר בית וחסר שיניים מתוך איזו שהיא סמטה אלמונית ומבקש נדבה. אני מושיט את ידי לכיס מכנסי ושולף משם איזו מטבע מבלי להסתכל אפילו. "תודה. תודה." ממלמל הזקן, מנשק את המטבע ונסוג כעשרים מטרים אחורנית, לעבר עוד זקן או שניים העומדים מסביב לחבית בוערת פשוטי ידיים כדי להתחמם מעט. הרחוב חיוור וחשוך כשאני חולף על פני דירות מוארות. אור צהוב וחמים בוקע מהם. מידי פעם עובר מולי אדם עם מסכת נשימה. האנשים זרים זה לזה, נמנעים ממבט, כולם ממהרים בדרכם. אני מנסה לא להיכנס לשלוליות מים ובמקביל מציץ לעבר החלונות המוארים. אני אוהב ללכת בגשם, מציץ ימינה ושמאלה לעבר הדירות המוארות החולפות בדרכי. אני יודע שגרים שם אנשים, אוהבים, רבים, שונאים, אבל אנשים חיים. ואני? אני משול למת מבפנים. חימה ועצבות עולים בי במעורב כשאני נזכר כיצד חזרתי הביתה באחד הלילות לפני כשנה. אשתי ובתי חיכו לי שם עם המזוודות. "זהו, אתן הולכות?" שאלתי באי אימון את אשתי. "כן. נמאס לנו." "אולי תדברי בשמך בלבד ולא בשם בתנו?" ירדתי על ברכי, פורש את זרועותיי לבתי. היא התקרבה אלי וחיבקה אותי חיבוק אמיץ, גופה וגופי רועדים בבכי חסר שליטה. לאחר מספר שניות, נטלה אשתי בידה את מזוודתה וזירזה את בתה. "בואי. נאחר לטיסה". היינו עדיין חבוקים כשמשכה אשתי את ידה של בתנו, כמעט באלימות. הבת נגררה בעקבותיה במורד המדרגות. "נאחר למטוס" היא אמרה. ובתי? מבטה האחרון עדיין נעוץ כמסמר בלבי. "שלום אבא" היו מלותיה האחרונות בקול שדמה ללחישה, קול שהמשיך להדהד באוזני גם כאשר היה חדר המדרגות ריק. שוב לא שמעתי מהן. לא טלפון, אפילו לא תמונה. הכלבה נסעה לאוסטרליה, למות עם הוריה ולקחה איתה את ילדתנו היחידה. היא הכירה אותי היטב כדי לדעת שלא יהיה בי הכוחות הנפשיים להילחם איתה על אחזקת הילדה. כתובת הדואר האלקטרוני שלהן בוטלה וגם דואר רגיל ששלחתי חזר בחותמת ´כתובת לא ידועה´. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com