מטמורפוזה, פרק מספר 17
פרק מספר 17 דממה מתוחה שוררת במונית. כאשר המונית נכנסת לרחוב החד סטרי הצר והמתפתל שבו אני גר נראים צללים אדומים כחולים מרצדים על קירות הבתים. אני מפנים את העובדה כי ניידות משטרה עומדות בהמשך הרחוב, כחמישים מטרים מול ביתי, מחכות לנו. נהג המונית פותח את פיו בתדהמה. הוא מקבל עתה את ההוכחה הסופית שמדובר בכל זאת באשה ובגבר המבוקשים על ידי השלטונות. בחריפות אני אומר לו "עצור בבקשה. הגענו". הנהג בולם את רכבו, ממש בתחילת הרחוב, הוא נראה כמי שמודה לאלוהים על העובדה שהנוסעים המסוכנים יורדים מרכבו סוף סוף. אני מגיש לו את המקלון כדי לשלם וממתין בקוצר רוח שיחזיר לי אותו. כאשר הוא מחזיר לי את המקלון אנו פונים לעבר הכניסה שלידה נעצר ונכנסים לחצר הבית. הנהג עדיין יושב שם, מביט בנו בחוסר אימון. אחר כך הוא מתעשת, נוסע במהירות בהמשך הרחוב, שם מחכות הניידות בפתח ביתי ותוך כדי כך הוא מהבהב בפנסיו וצופר במכוניתו כדי למשוך את תשומת ליבם. בבהילות אני תופס בידה של רחל. "תיכף ירדפו אחרינו. החזיקי בידי". אנו פותחים בריצה. בגב החצר יש חור רחב בגדר, המוביל לרחוב הסמוך. שם אנו רצים עוד כברת דרך, חוצים את הכביש. ועוברים לסמטה נוספת. קול אזעקת הסירנות עולה בטירוף מהרחובות הסמוכים. מרחוק נשמעות צעקות השוטרים. אני מתנשם ומתנשף "עוד סימטה אחת. אני מכיר מקום שבו נוכל להתחבא". הגשם מתחזק. חסרי נשימה אנו עוברים להליכה מהירה. תוך כדי הליכה אני פותח את מטרייתי ומהדק את אחיזתי בידה של רחל אבל זה לא משנה את העובדה שבתוך זמן קצר שנינו ספוגי מים. "עוד מעט נגיע לרחוב שבו גדלתי כילד. אני מכיר שם מקום שבו שיחקנו כשהיינו ילדים. אני רק מקווה שהמקום נשאר כשהיה. שם נוכל להעביר את הלילה. מקום יבש אבל האמת, לא סימפטי במיוחד". אנו עולים בקטע רחוב אפל כמעט לגמרי, רק פנסי הרחוב שבתחילת הרחוב נלחמים לשווא באפלה. אנו עוברים מספר בניינים ומוצאים את עצמנו נעמדים מול בית דירות גבוה וקודר. פתח הבניין מוזנח, תיבות דואר פרוצות בחזיתו, כניסה שידעה ימים יפים יותר בעבר הרחוק. דלת האלומיניום והזכוכית סדוקה ומשופשפת. אני מנסה לדחוף את הדלת אולם היא סגורה. דייר יורד מהבניין והדלת נפתחת מולנו. אני מחזיק בידי את הדלת וכשהדייר מתרחק מפתח הבניין, אנו מתגנבים פנימה לתוך הבניין. אנו פונים לרדת שתי קומות למטה לכיוון מרתף הבניין. חדר המדרגות בחלקו התחתון, צר ומלא עובש וטינופת. להפתעתי הדלת התחתונה לא נעולה. היא נפתחת ואנו מוצאים את עצמנו בתוך חניון ריק וחשוך. אני מנסה לשמור על חוש הומור למרות המצב. "הבניין הזה כה מוזנח עד כי הדיירים שלו אף פעם לא טרחו לנעול את החניון שלהם". אני מזדקף בחשכה ופונה לעבר קצה החניון. שם נמצא מתג החשמל, להפתעתי הוא פועל. אור ניאון חיוור מאיר בדממה את קצה החניון המרוחק מאיתנו. "מזל שיש עוד נורה אחת ששרדה. אחרת היינו צריכים לבלות בחושך. בקצה החניון יש מין משרדון קטן. בואי נראה מה מצבו". אנו פוסעים לעבר קצה החניון, הסלול באספלט גס. פה ושם ישנם צינורות אינסטלציה בגדלים שונים, נכנסים לקירות ויוצאים מהן ללא הסבר. כתובת גרפיטי גסה אחת ומכונית יפאנית ישנה, מפורקת למחצה, מכוסה כולה אבק וקורי עכביש. שקים מלאים בחומר בלתי מזוהה, ריהוט ישן ושבור, עגלות תינוקות ומכונת כביסה מלפני שנות דור. רעשים מוזרים בוקעים מידי פעם מן הצינורות, כאילו הבניין נושם. אנו מגיעים לחדרון הנמצא בקצה החניון ולהפתעתנו נורת החדר נדלקת. Thats all folks לאתר אקטואליה בתפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/sp/anashim.asp?id=54 לאתר של Thats all folks ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com
פרק מספר 17 דממה מתוחה שוררת במונית. כאשר המונית נכנסת לרחוב החד סטרי הצר והמתפתל שבו אני גר נראים צללים אדומים כחולים מרצדים על קירות הבתים. אני מפנים את העובדה כי ניידות משטרה עומדות בהמשך הרחוב, כחמישים מטרים מול ביתי, מחכות לנו. נהג המונית פותח את פיו בתדהמה. הוא מקבל עתה את ההוכחה הסופית שמדובר בכל זאת באשה ובגבר המבוקשים על ידי השלטונות. בחריפות אני אומר לו "עצור בבקשה. הגענו". הנהג בולם את רכבו, ממש בתחילת הרחוב, הוא נראה כמי שמודה לאלוהים על העובדה שהנוסעים המסוכנים יורדים מרכבו סוף סוף. אני מגיש לו את המקלון כדי לשלם וממתין בקוצר רוח שיחזיר לי אותו. כאשר הוא מחזיר לי את המקלון אנו פונים לעבר הכניסה שלידה נעצר ונכנסים לחצר הבית. הנהג עדיין יושב שם, מביט בנו בחוסר אימון. אחר כך הוא מתעשת, נוסע במהירות בהמשך הרחוב, שם מחכות הניידות בפתח ביתי ותוך כדי כך הוא מהבהב בפנסיו וצופר במכוניתו כדי למשוך את תשומת ליבם. בבהילות אני תופס בידה של רחל. "תיכף ירדפו אחרינו. החזיקי בידי". אנו פותחים בריצה. בגב החצר יש חור רחב בגדר, המוביל לרחוב הסמוך. שם אנו רצים עוד כברת דרך, חוצים את הכביש. ועוברים לסמטה נוספת. קול אזעקת הסירנות עולה בטירוף מהרחובות הסמוכים. מרחוק נשמעות צעקות השוטרים. אני מתנשם ומתנשף "עוד סימטה אחת. אני מכיר מקום שבו נוכל להתחבא". הגשם מתחזק. חסרי נשימה אנו עוברים להליכה מהירה. תוך כדי הליכה אני פותח את מטרייתי ומהדק את אחיזתי בידה של רחל אבל זה לא משנה את העובדה שבתוך זמן קצר שנינו ספוגי מים. "עוד מעט נגיע לרחוב שבו גדלתי כילד. אני מכיר שם מקום שבו שיחקנו כשהיינו ילדים. אני רק מקווה שהמקום נשאר כשהיה. שם נוכל להעביר את הלילה. מקום יבש אבל האמת, לא סימפטי במיוחד". אנו עולים בקטע רחוב אפל כמעט לגמרי, רק פנסי הרחוב שבתחילת הרחוב נלחמים לשווא באפלה. אנו עוברים מספר בניינים ומוצאים את עצמנו נעמדים מול בית דירות גבוה וקודר. פתח הבניין מוזנח, תיבות דואר פרוצות בחזיתו, כניסה שידעה ימים יפים יותר בעבר הרחוק. דלת האלומיניום והזכוכית סדוקה ומשופשפת. אני מנסה לדחוף את הדלת אולם היא סגורה. דייר יורד מהבניין והדלת נפתחת מולנו. אני מחזיק בידי את הדלת וכשהדייר מתרחק מפתח הבניין, אנו מתגנבים פנימה לתוך הבניין. אנו פונים לרדת שתי קומות למטה לכיוון מרתף הבניין. חדר המדרגות בחלקו התחתון, צר ומלא עובש וטינופת. להפתעתי הדלת התחתונה לא נעולה. היא נפתחת ואנו מוצאים את עצמנו בתוך חניון ריק וחשוך. אני מנסה לשמור על חוש הומור למרות המצב. "הבניין הזה כה מוזנח עד כי הדיירים שלו אף פעם לא טרחו לנעול את החניון שלהם". אני מזדקף בחשכה ופונה לעבר קצה החניון. שם נמצא מתג החשמל, להפתעתי הוא פועל. אור ניאון חיוור מאיר בדממה את קצה החניון המרוחק מאיתנו. "מזל שיש עוד נורה אחת ששרדה. אחרת היינו צריכים לבלות בחושך. בקצה החניון יש מין משרדון קטן. בואי נראה מה מצבו". אנו פוסעים לעבר קצה החניון, הסלול באספלט גס. פה ושם ישנם צינורות אינסטלציה בגדלים שונים, נכנסים לקירות ויוצאים מהן ללא הסבר. כתובת גרפיטי גסה אחת ומכונית יפאנית ישנה, מפורקת למחצה, מכוסה כולה אבק וקורי עכביש. שקים מלאים בחומר בלתי מזוהה, ריהוט ישן ושבור, עגלות תינוקות ומכונת כביסה מלפני שנות דור. רעשים מוזרים בוקעים מידי פעם מן הצינורות, כאילו הבניין נושם. אנו מגיעים לחדרון הנמצא בקצה החניון ולהפתעתנו נורת החדר נדלקת. Thats all folks לאתר אקטואליה בתפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/sp/anashim.asp?id=54 לאתר של Thats all folks ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com