מטמורפוזה, פרק מספר 16
פרק מספר 16 אני מציץ בצג בקטנטן שבקצה המקלון כדי לחפש מי צלצל אלי. "זו הייתה האחות הראשית של המחלקה. למה היא לא חוזרת אלי שוב בטלפון?" אני מחליט לחייג אליה אך הטלפון שלה אינו עונה. "משונה. מה עם הטלפון של המחלקה?" אני מחייג לטלפון של המחלקה אולם צליל של קו מנותק עונה לי. אני מנסה שוב אולם ללא הועיל. "גם הטלפון במחלקה מנותק? זה כבר יותר מידי". אני נאנח בקול רם ומאבד את תאבוני, מנגב את ידי ופי במפית הבד האדומה ומשליך אותה על השולחן. "בואי ונחזור". אני מתרומם מכיסאי. רחל קמה גם היא. ניכר על פניה שהיא נסערת. "חכי לי בפתח המסעדה בחוץ" אני אומר לה בשקט. היא יוצאת מהמסעדה למדרכה שברחוב ואילו אני ניגש ועומד מאחורי גבם של שני השוטרים שהתיישבו על הבר, מגיש מעליהם את המקלון לבעל המסעדה. "חשבון בבקשה" תוך כדי דיבור אני שם את מסיכת הנשימה על פני וכשאחד השוטרים מסתובב ממקום ישיבתו אחורנית ומציץ בפני הוא אינו מזהה את האיש שהוא אמור לחפש. לאחר שניה השוטר מסובב שוב את ראשו וחוזר להתעסק עם האוכל שבצלחתו. חברו אומר לו. "ראית איזה טירוף בעיר? הקפיצו יחידות צבא ומשטרה, יחידות אב"כ, חיילים סורקים את הרחובות רגלית. ומה? זה אפילו לא פיגוע טרור. סתם רודפים אחרי איזה מישהי. משהו ביולוגי. לא מסרו יותר מידי פרטים". "נראה לי מוגזם לגמרי. אם תשאל את דעתי" עונה לו חברו. אז, צוחק השוטר הראשון. "אף אחד לא שאל את דעתך". אני מקבל בינתיים את המקלון בחזרה, מביט בעורפם של השוטרים ומסתלק החוצה לרחוב, שם ממתינה לי רחל. כבר לילה. פנסי הרחוב והמסעדות שמסביב נאבקים ללא הצלחה יתרה בעלטה. טיפות גשם מזרזפות על ראשינו. מונית עוברת בכביש, מתקרבת היישר לפנינו. אני מזנק אל מרכז הכביש ומאותת לנהג לעצור בתנועות שאינן משתמעות לשתי פנים. הלה עוצר בחריקה קלה. "היכנסי, ניסע קודם לבית החולים, אני רוצה לבדוק משהו, אח"כ ניסע אלי הביתה". אנו נוסעים במונית. ידי מאחורי שערותיה של רחל. מה אני עושה איתך לעזאזל? אני שואל את עצמי. ידי נוגעת לא נוגעת בעורפך. את מפנה אלי את מבטך. למרות שאת מתוחה ועצבנית מאוד, את משחררת לעברי חיוך קטן המבליח אלי כקרן אור באפילה. "משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר רחל תירוש". אומר הקריין שבחדשות הרדיו. "בת 28, מבנה גוף צר, רזה, שיער שחור ארוך. עיניים כחולות. נראית חולנית ותשושה. רחל קיבלה תרופה מסוכנת והציבור מתבקש לאתר אותה. בכל מקרה של זיהוי או אפילו חשד לזיהוי יש להזעיק מיד את כוחות ההצלה ולא להתקרב אליה. נמצא עימה ד"ר יעקב חרמש, מנהל מחלקת הילדים של בית החולים הירושלמי". נהג המונית מחליש למינימום את הרדיו. עיניו נעוצות ברחל תירוש. היא מחייכת אליו. ניכר בו שהוא חושד שזוהי המבוקשת. יעקב גוחן מאחורי הנהג. "סע. סע. החברה שלי נראית לך חולנית? אתה רוצה לצאת אידיוט מהעניין? היא כבר קברה בעל אחד ואני הולך להיות השני". אני מחייך בחשכה ונהג המונית מביט בי במבט של אי אמון ההופך בלית ברירה לצחוק. האווירה במונית נעשית רגועה יותר. המונית נעצרת מול שער בית החולים. מספר ניידות בכניסה. מעבר לגדר, באזור של מחלקת הילדים רואים המון אורות אדומים כחולים של ניידות המשטרה וגם אורות צהובים מהבהבים בטירוף. בשער עומדים מספר שוטרים דרוכים ליד ניידותיהם, נשק בידיהם. אני חש אי נוחות גדולה ומיד אומר לנהג, כמעט בצעקה. "סע, סע מכאן. אראה לך לאן". עתה הנהג חוזר לחשדותיו הקודמים. מבטו נעוץ בו זמנית על הכביש ועל מראת מכוניתו, דרכה הוא מסתכל ללא הרף על פרצופה של רחל ועלי, לסירוגין. "מוטב שתסתכל על הדרך מאשר עלינו" מפטירה רחל בשקט. Thats all folks לאתר אקטואליה בתפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/sp/anashim.asp?id=54 לאתר הבית של Thats all folks ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com
פרק מספר 16 אני מציץ בצג בקטנטן שבקצה המקלון כדי לחפש מי צלצל אלי. "זו הייתה האחות הראשית של המחלקה. למה היא לא חוזרת אלי שוב בטלפון?" אני מחליט לחייג אליה אך הטלפון שלה אינו עונה. "משונה. מה עם הטלפון של המחלקה?" אני מחייג לטלפון של המחלקה אולם צליל של קו מנותק עונה לי. אני מנסה שוב אולם ללא הועיל. "גם הטלפון במחלקה מנותק? זה כבר יותר מידי". אני נאנח בקול רם ומאבד את תאבוני, מנגב את ידי ופי במפית הבד האדומה ומשליך אותה על השולחן. "בואי ונחזור". אני מתרומם מכיסאי. רחל קמה גם היא. ניכר על פניה שהיא נסערת. "חכי לי בפתח המסעדה בחוץ" אני אומר לה בשקט. היא יוצאת מהמסעדה למדרכה שברחוב ואילו אני ניגש ועומד מאחורי גבם של שני השוטרים שהתיישבו על הבר, מגיש מעליהם את המקלון לבעל המסעדה. "חשבון בבקשה" תוך כדי דיבור אני שם את מסיכת הנשימה על פני וכשאחד השוטרים מסתובב ממקום ישיבתו אחורנית ומציץ בפני הוא אינו מזהה את האיש שהוא אמור לחפש. לאחר שניה השוטר מסובב שוב את ראשו וחוזר להתעסק עם האוכל שבצלחתו. חברו אומר לו. "ראית איזה טירוף בעיר? הקפיצו יחידות צבא ומשטרה, יחידות אב"כ, חיילים סורקים את הרחובות רגלית. ומה? זה אפילו לא פיגוע טרור. סתם רודפים אחרי איזה מישהי. משהו ביולוגי. לא מסרו יותר מידי פרטים". "נראה לי מוגזם לגמרי. אם תשאל את דעתי" עונה לו חברו. אז, צוחק השוטר הראשון. "אף אחד לא שאל את דעתך". אני מקבל בינתיים את המקלון בחזרה, מביט בעורפם של השוטרים ומסתלק החוצה לרחוב, שם ממתינה לי רחל. כבר לילה. פנסי הרחוב והמסעדות שמסביב נאבקים ללא הצלחה יתרה בעלטה. טיפות גשם מזרזפות על ראשינו. מונית עוברת בכביש, מתקרבת היישר לפנינו. אני מזנק אל מרכז הכביש ומאותת לנהג לעצור בתנועות שאינן משתמעות לשתי פנים. הלה עוצר בחריקה קלה. "היכנסי, ניסע קודם לבית החולים, אני רוצה לבדוק משהו, אח"כ ניסע אלי הביתה". אנו נוסעים במונית. ידי מאחורי שערותיה של רחל. מה אני עושה איתך לעזאזל? אני שואל את עצמי. ידי נוגעת לא נוגעת בעורפך. את מפנה אלי את מבטך. למרות שאת מתוחה ועצבנית מאוד, את משחררת לעברי חיוך קטן המבליח אלי כקרן אור באפילה. "משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר רחל תירוש". אומר הקריין שבחדשות הרדיו. "בת 28, מבנה גוף צר, רזה, שיער שחור ארוך. עיניים כחולות. נראית חולנית ותשושה. רחל קיבלה תרופה מסוכנת והציבור מתבקש לאתר אותה. בכל מקרה של זיהוי או אפילו חשד לזיהוי יש להזעיק מיד את כוחות ההצלה ולא להתקרב אליה. נמצא עימה ד"ר יעקב חרמש, מנהל מחלקת הילדים של בית החולים הירושלמי". נהג המונית מחליש למינימום את הרדיו. עיניו נעוצות ברחל תירוש. היא מחייכת אליו. ניכר בו שהוא חושד שזוהי המבוקשת. יעקב גוחן מאחורי הנהג. "סע. סע. החברה שלי נראית לך חולנית? אתה רוצה לצאת אידיוט מהעניין? היא כבר קברה בעל אחד ואני הולך להיות השני". אני מחייך בחשכה ונהג המונית מביט בי במבט של אי אמון ההופך בלית ברירה לצחוק. האווירה במונית נעשית רגועה יותר. המונית נעצרת מול שער בית החולים. מספר ניידות בכניסה. מעבר לגדר, באזור של מחלקת הילדים רואים המון אורות אדומים כחולים של ניידות המשטרה וגם אורות צהובים מהבהבים בטירוף. בשער עומדים מספר שוטרים דרוכים ליד ניידותיהם, נשק בידיהם. אני חש אי נוחות גדולה ומיד אומר לנהג, כמעט בצעקה. "סע, סע מכאן. אראה לך לאן". עתה הנהג חוזר לחשדותיו הקודמים. מבטו נעוץ בו זמנית על הכביש ועל מראת מכוניתו, דרכה הוא מסתכל ללא הרף על פרצופה של רחל ועלי, לסירוגין. "מוטב שתסתכל על הדרך מאשר עלינו" מפטירה רחל בשקט. Thats all folks לאתר אקטואליה בתפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/sp/anashim.asp?id=54 לאתר הבית של Thats all folks ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com