מטמורפוזה, פרק מספר 12
פרק מספר 12 לעת ערב אני חוזר למחלקה ומתקרב לרחל היושבת בפרוזדור לצד מיטתו של תומר. הפעם נראים סימנים ראשונים להתאוששותו של תומר. הורים נוספים יושבים בצד מיטות ילדיהם, בדרגות שונות של עצב ודיכאון. "חזרתי רק עכשיו, שמעתי שתומר מתאושש. יופי, העירוי הצליח. כמו שחשבתי". רחל קמה לקראתי. מן הצד אני רואה אחות מתקרבת לעברנו. "החלטתי להעביר את תומר לחדר נפרד, מבודד" אני אומר לרחל והיא מודה לי. "זה לא מהסיבה שאת חושבת. אני חייב לדבר איתך. בחוץ". ואז אני פונה לאחות שלידנו בסמכותיות. "אני רוצה את תומר בחדר 3". אחד ההורים קם לעברי, בלתי מגולח, עייף מלילות נדודים בבית החולים ומתוסכל מאוד בשל מצבה של בתו וחוסם את דרכי בתוקפנות. "אני מצטער! אינך יכול להעביר את הילד שלה לחדר כשהילדים שלנו מתגלגלים בפרוזדורים. היא הגיעה לכאן רק אתמול! מה זאת הפרוטקציה הזאת?!" הוא לופת את צווארוני, לא בשביל לתקוף אותי, אלא רק כדי לאיים ולהפחיד אותי. בתנועה קלה אני מחלץ את עצמי מהאיש, תוך שאני נועל את מרפקו של האדם בצורה מכאיבה למדי. האיש גוחן מהלחץ המופעל על זרועו הנעולה. הוא לא יודע שהייתי ביחידה מיוחדת בצבא, קודם שהגעתי לרפואה. אני מראה כאילו אני מתרתח למרות שאני אפילו לא כועס עליו. "תזוז ממני או שאקרא למשטרה. הילדים שלכם מטופלים בצורה הטובה ביותר האפשרית. אם חייו של הילד הזה יינצלו, אולי גם הילדים שלכם יינצלו! אלוהים, איך אתם יכולים להיות כאלה עיוורים! תתפללו כולם שהוא יבריא! הילד הזה עובר עכשיו לבידוד!" אני משחרר את האיש והודף אותו ממני בשאט נפש. רחל מנסה לשווא להתעלם מהסיטואציה, אבל השפלת עיניה אינה גורמת לה להרגיש טוב יותר. תומר עוקב גם הוא אחרי הנעשה. פעם ראשונה שהוא מגלה סימני עירות וזה סימן מצויין. האיש המובס ניגש בחזרה למקומו, מוכה הוא מסתתר מאחורי מיטת בתו. הורים נוספים של ילדים הנמצאים בפרוזדור מביטים בי בקנאה וכעס בלתי מוסתרים אך אף אחד מהם אינו מתכוון להתעמת איתי. אחדים מהם אמנם פוסעים מספר צעדים קדימה, כנראה כדי לראות ולשמוע טוב יותר מה קורה אולם עתה הם נעצרים במקומם, מבולבלים לנוכח התבוסה המהירה. בשבילי זוהי בהחלט הרגשה לא נעימה. רק סבתא זקנה אחת מגיחה מקצה המסדרון ונעמדת מול רחל. היא מניפה אצבע גרומה ומקומטת לעבר רחל ואומרת בקול צרוד כשהיא פונה לעבר ההורים הזועמים. "היא קדושה! היא קדושה! תסתכלו על ההילה שלה!" בינתיים, מקבל מפקד המשטרה במשרדו שיחה נכנסת. פרופסור לוי מופיע על המסך ואם אתם שואלים אותי, פרצופו הוא הדבר האחרון שמפקד המשטרה מעוניין לראות. "תכין את חליפות הצלילה שלך". אומר לו פרופסור לוי בפרצוף קודר. לוקח למפקד המשטרה מספר שניות להתעשת עד שהוא נזכר מי זה פרופסור לוי, וכשהוא נזכר, לוקחות לו עוד מס´ שניות להבין את הבדיחה. בשלב זה מפקד המשטרה עוד לא לוקח את פרופסור לוי ברצינות ולפיכך הוא צוחק עמו. "ואתה תכין את האמפולות הצהובות והירוקות שלך. מה קרה, מישהו אכל דג מסריח?" "אנו נכנסים לנוהל 8.13, תסיק את המסקנה לבדך" אומר לו פרופסור לוי ולאחר הפסקה קצרה הוא ממשיך "הלוואי וזה היה תרגיל, אבל זה לא. כדאי שתתחיל להזיז את התחת שלך". Thats all folks לפורום אקטואליה בתפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/sp/anashim.asp?id=54 לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com
פרק מספר 12 לעת ערב אני חוזר למחלקה ומתקרב לרחל היושבת בפרוזדור לצד מיטתו של תומר. הפעם נראים סימנים ראשונים להתאוששותו של תומר. הורים נוספים יושבים בצד מיטות ילדיהם, בדרגות שונות של עצב ודיכאון. "חזרתי רק עכשיו, שמעתי שתומר מתאושש. יופי, העירוי הצליח. כמו שחשבתי". רחל קמה לקראתי. מן הצד אני רואה אחות מתקרבת לעברנו. "החלטתי להעביר את תומר לחדר נפרד, מבודד" אני אומר לרחל והיא מודה לי. "זה לא מהסיבה שאת חושבת. אני חייב לדבר איתך. בחוץ". ואז אני פונה לאחות שלידנו בסמכותיות. "אני רוצה את תומר בחדר 3". אחד ההורים קם לעברי, בלתי מגולח, עייף מלילות נדודים בבית החולים ומתוסכל מאוד בשל מצבה של בתו וחוסם את דרכי בתוקפנות. "אני מצטער! אינך יכול להעביר את הילד שלה לחדר כשהילדים שלנו מתגלגלים בפרוזדורים. היא הגיעה לכאן רק אתמול! מה זאת הפרוטקציה הזאת?!" הוא לופת את צווארוני, לא בשביל לתקוף אותי, אלא רק כדי לאיים ולהפחיד אותי. בתנועה קלה אני מחלץ את עצמי מהאיש, תוך שאני נועל את מרפקו של האדם בצורה מכאיבה למדי. האיש גוחן מהלחץ המופעל על זרועו הנעולה. הוא לא יודע שהייתי ביחידה מיוחדת בצבא, קודם שהגעתי לרפואה. אני מראה כאילו אני מתרתח למרות שאני אפילו לא כועס עליו. "תזוז ממני או שאקרא למשטרה. הילדים שלכם מטופלים בצורה הטובה ביותר האפשרית. אם חייו של הילד הזה יינצלו, אולי גם הילדים שלכם יינצלו! אלוהים, איך אתם יכולים להיות כאלה עיוורים! תתפללו כולם שהוא יבריא! הילד הזה עובר עכשיו לבידוד!" אני משחרר את האיש והודף אותו ממני בשאט נפש. רחל מנסה לשווא להתעלם מהסיטואציה, אבל השפלת עיניה אינה גורמת לה להרגיש טוב יותר. תומר עוקב גם הוא אחרי הנעשה. פעם ראשונה שהוא מגלה סימני עירות וזה סימן מצויין. האיש המובס ניגש בחזרה למקומו, מוכה הוא מסתתר מאחורי מיטת בתו. הורים נוספים של ילדים הנמצאים בפרוזדור מביטים בי בקנאה וכעס בלתי מוסתרים אך אף אחד מהם אינו מתכוון להתעמת איתי. אחדים מהם אמנם פוסעים מספר צעדים קדימה, כנראה כדי לראות ולשמוע טוב יותר מה קורה אולם עתה הם נעצרים במקומם, מבולבלים לנוכח התבוסה המהירה. בשבילי זוהי בהחלט הרגשה לא נעימה. רק סבתא זקנה אחת מגיחה מקצה המסדרון ונעמדת מול רחל. היא מניפה אצבע גרומה ומקומטת לעבר רחל ואומרת בקול צרוד כשהיא פונה לעבר ההורים הזועמים. "היא קדושה! היא קדושה! תסתכלו על ההילה שלה!" בינתיים, מקבל מפקד המשטרה במשרדו שיחה נכנסת. פרופסור לוי מופיע על המסך ואם אתם שואלים אותי, פרצופו הוא הדבר האחרון שמפקד המשטרה מעוניין לראות. "תכין את חליפות הצלילה שלך". אומר לו פרופסור לוי בפרצוף קודר. לוקח למפקד המשטרה מספר שניות להתעשת עד שהוא נזכר מי זה פרופסור לוי, וכשהוא נזכר, לוקחות לו עוד מס´ שניות להבין את הבדיחה. בשלב זה מפקד המשטרה עוד לא לוקח את פרופסור לוי ברצינות ולפיכך הוא צוחק עמו. "ואתה תכין את האמפולות הצהובות והירוקות שלך. מה קרה, מישהו אכל דג מסריח?" "אנו נכנסים לנוהל 8.13, תסיק את המסקנה לבדך" אומר לו פרופסור לוי ולאחר הפסקה קצרה הוא ממשיך "הלוואי וזה היה תרגיל, אבל זה לא. כדאי שתתחיל להזיז את התחת שלך". Thats all folks לפורום אקטואליה בתפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/sp/anashim.asp?id=54 לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com