רוצה לענות על כמה נקודות
לגבי הרצון שלנו כהורים לאמץ בראש ובראשונה ילד קטן ככל האפשר: זה מובן ולגיטימי. הבעיה נוצרת כשעמותות מוסרות לאימוץ אך ורק פעוטות ואין הכנה פסיכולוגית לאימוץ ילדים גדולים יותר כפי שנעשה ברוב מדינות אירופה. ברור ומובן לי ביותר החשש שלנו, ההורים לאמץ ילד מעל גיל 3. גם אני עמדתי בפני ההחלטה הזאת. מה ששינה את דעתי, וכך גם את דעתן של משפחות מאמצות אחרות, הוא הנסיון שצברנו מקריאה והיכרות מקרים שכאלה. גם הקורסים הרבים שבהם השתתפנו ואנחנו עדיין משתתפים, הרחיבו בפנינו את היריעה שאימוץ ילד גדול יותר הוא הרבה פעמים פשוט יותר כי ילד שנשאר במוסד זמן רב יותר, או ילד שעבר על גופו התעללויות, מעריך יותר את הוריו המאמצים ש"הצילו" אותו מעברו או מהעתיד שהיה יכול להיות לו אילולי נשאר בבית הילדים. כמובן שאין זה מונע התמרדויות או השלכות על ההורים המאמצים מצד הילד, אבל ממה שקראתי מעדויות של הורים לילדים גדולים יותר, יש ממש תחושה של ריצוי ההורים והכרת תודה על החיים החדשים שניתנו להם (ללא שום קשר לאלטרואיזם) .
כמובן שאין לעשות הכללות, כל מקרה לגופו וכל מקרה שונה מילד לילד.
מה שחשוב לומר הוא שברגע שישנה הכנה כללית מצד העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים הן מצד המדינה והן מצדה של העמותה לאימוץ ילדים גדולים יותר וברגע שהעמותות עצמן מבקשות להחתים את הזוגות על טווח גילאים רחב יותר, גם הזוגות שאינם מרגישים מוכנים מתחילים לעכל ולהבין את ההשלכות שישנן לאימוץ ילדים גדולים יותר.
כמובן שככל שימשיכו לשנן באזנינו משפטים מוטעים כגון:" ילדים שמאומצים בגיל מבוגר יותר הם יותר בעייתיים, זקוקים לפסיכולוגים, היפראקטיביים וכד...", לאיש לא יתחשק לעשות את הצעד הראשון ולאמץ אותם.
כפי שאמרה נגה, ואני מסכימה איתה, גם היא בתחילה חלמה על ילדה בלונדינית עם עיניים תכולות, אבל חלומות ומציאות לחוד. ברגע שהיא פגשה את בתה החלום פינה את מקומו למציאות והמציאות הזאת לא סיפקה לה פחות סיפוקים ממה שיכל היה לספק לה אימוץ פעוטה בלונדינית. אני בטוחה שהיא מסופקת מעל לראש וזה נשמע מדבריה. אני הרגשתי את אותו הדבר לגבי בני ומה שאני משתפת פה הוא בבחינת נסיוני האישי בלבד, על אף העובדה שגם מעדויותיהן של משפחות מאמצות שונות שמעתי על אותן התחושות.
מהרגע הראשון שבו הכרנו את ניקיטה ידענו שהוא שלנו ושאין לו תחליף. הגיל הפך להיות שולי כל כך עבורינו. במשך השנה שחלפה ובה לא ראינו אותו הוא גדל כל כך (גם מהבחינה הפיזית הוא ילד מאוד מפותח לגילו), אבל בעינינו הוא עדיין פעוט: דורש חום ותשומת לב, נשיקות וחיבוקים.
מה שנתן לי סיפוק עילאי, ו"כיפר" על היותו "גדול" היא היכולת שלנו לתקשר!! גיליתי בן וחבר לחיים. כששיחקנו הוא יכל לספר ולשיר לי סיפורים, כשהפריע לו משהו או שהוא עשה פיפי במכנסיים, הוא יכל ישר להגיד לי. את כל ההיקשרות הזאת, לא יכלתי לעבור עם תינוק שרק בוכה, אוכל, ישן ומלכלך חיתולים. ניקיטה גדל איתנו וזה נראה לי טבעי ביותר שבגיל 38 אני אמא לילד שיחגוג 4 בעוד כחדשיים. אני לא מסוגלת לראות את עצמי מחליפה חיתולים או חוזרת ברוורס לאחור ועושה מה שאישה צעירה ממני אמורה לעשות. כך לפחות אני מרגישה.
כשאני נכנסת לפורום הזה, בניגוד לפורומים אחרים בהם אני משתתפת, אני קוראת כמעט באופן יומיומי על אימוצים של ילדים בני שנה עד שנתיים ולא יצא לי לקרוא פה עדויות על הורים שחזרו לאחרונה מרוסיה או מאוקראינה עם ילדים גדולים יותר וזה חבל.
ברגע שמדינה מקבלת לחיקיה בעיקר פעוטות, משהו נראה בהחלט לא תקין, וברגע שמדינה אינה משקיעה את מיטב כספה לעידוד אימוצים ולעזרה למשפחות המאמצות, וברגע שאין הכנה מאסיבית לשינוי פני האימוץ בארץ מבחינת מוכנות לאימוץ שכבת גילאים רחבה יותר, משהו פה לא תקין, ולא מפליא אותי למה אנשים כמוני וגם אחרים שכתבו אליי במסרים ובאימיליים מביעים תהיות "לאן הולך הכסף?".
