מחשבות.
... אז מה זה אומר עליי, בעצם? מאז ומעולם הרגשתי שזה סתם נחמד, שבמיטה הגבר יהיה קצת דומיננטי. שקצת "ישתלט", יתגרה. נמשכתי לזה, וזה היה "נורמלי", וזה היה הכל. רק המחשבה על אזיקים הביכה אותי, ומושגים כמו "BDSM" נראו לי שמילים ששייכות לאנשים רחוקים, כאלה שקיימים, אבל לא בעולם שלי. ואז, אפשר לומר, הכל התהפך כשהכרתי את החבר הנוכחי שלי. בהתחלה, כשהיינו עוד רק ידידים, הוא היה מספר לי ספורים מסמרי-שיער על האקסית שלו והחוויות שלהם בתחום ה-BDSM, ואני הרמתי גבה וחשבתי לעצמי שזה נשמע מעניין, אבל לא בשבילי. אלא שהבנתי שזה כנראה... כן בשבילי. לאט-לאט נפתחתי לעוד רעיונות חדשים, בלי לחץ, ובעיקר עם הרבה סקרנות. מצאתי בכניעה בטוי לצדדים שלי שעד עכשיו היו פשוט "שם", אבל "בלתי מנוצלים". לא ניסיתי עדיין הרבה, כמובן... רק כמה חודשים שאני בכלל מתעניינת בנושא. אבל כבר הרגשתי שאיכשהו, נכנסתי לזה עמוק יותר ממה שהאמנתי שיקרה. מה אפשר להגיד? אני אוהבת להיות קשורה, ואוהבת את ההשפלה המילולית, ואוהבת, יחסית, את הכאב שבכל העניין, ואוהבת את כל הרפרטואר, ומרגישה שזה מביא אותי לאיזשהו ריגוש שלא חוויתי בעבר, ושאני לא יודעת איך לחוות אם לא ככה. והיום אמרתי לעצמי... "אלוהים אדירים, אני מאזוכיסטית", ולא ידעתי מה לחשוב על זה. מה אם בעתיד אני ארצה להיות עם בן-זוג שזה לא "הקטע שלו"? מה זה אומר עליי? האם זו באמת "רק נטייה", או שיש כאן משהו בעייתי, משהו שנמצא אי-שם בנפש, וגורם לזה? האם כל-אחד היה יכול להסחף ולאהוב את זה, או לא, ומה זה אומר על מי שכן? האם זה בסדר שבגיל צעיר כמו שלי אני אהנה מדברים כאלה, בכלל? הרי עם כל הבגרות שבעולם, אם יש, אני עדיין תלמידת תיכון. מאיפה כל זה מגיע, בכלל? למה? יוצא לי לחשוב על זה... לא יודעת, החלטתי לשתף. אולי מישהו עבר תהיות דומות, בתחילת דרכו? אולי יש מה להוסיף?
... אז מה זה אומר עליי, בעצם? מאז ומעולם הרגשתי שזה סתם נחמד, שבמיטה הגבר יהיה קצת דומיננטי. שקצת "ישתלט", יתגרה. נמשכתי לזה, וזה היה "נורמלי", וזה היה הכל. רק המחשבה על אזיקים הביכה אותי, ומושגים כמו "BDSM" נראו לי שמילים ששייכות לאנשים רחוקים, כאלה שקיימים, אבל לא בעולם שלי. ואז, אפשר לומר, הכל התהפך כשהכרתי את החבר הנוכחי שלי. בהתחלה, כשהיינו עוד רק ידידים, הוא היה מספר לי ספורים מסמרי-שיער על האקסית שלו והחוויות שלהם בתחום ה-BDSM, ואני הרמתי גבה וחשבתי לעצמי שזה נשמע מעניין, אבל לא בשבילי. אלא שהבנתי שזה כנראה... כן בשבילי. לאט-לאט נפתחתי לעוד רעיונות חדשים, בלי לחץ, ובעיקר עם הרבה סקרנות. מצאתי בכניעה בטוי לצדדים שלי שעד עכשיו היו פשוט "שם", אבל "בלתי מנוצלים". לא ניסיתי עדיין הרבה, כמובן... רק כמה חודשים שאני בכלל מתעניינת בנושא. אבל כבר הרגשתי שאיכשהו, נכנסתי לזה עמוק יותר ממה שהאמנתי שיקרה. מה אפשר להגיד? אני אוהבת להיות קשורה, ואוהבת את ההשפלה המילולית, ואוהבת, יחסית, את הכאב שבכל העניין, ואוהבת את כל הרפרטואר, ומרגישה שזה מביא אותי לאיזשהו ריגוש שלא חוויתי בעבר, ושאני לא יודעת איך לחוות אם לא ככה. והיום אמרתי לעצמי... "אלוהים אדירים, אני מאזוכיסטית", ולא ידעתי מה לחשוב על זה. מה אם בעתיד אני ארצה להיות עם בן-זוג שזה לא "הקטע שלו"? מה זה אומר עליי? האם זו באמת "רק נטייה", או שיש כאן משהו בעייתי, משהו שנמצא אי-שם בנפש, וגורם לזה? האם כל-אחד היה יכול להסחף ולאהוב את זה, או לא, ומה זה אומר על מי שכן? האם זה בסדר שבגיל צעיר כמו שלי אני אהנה מדברים כאלה, בכלל? הרי עם כל הבגרות שבעולם, אם יש, אני עדיין תלמידת תיכון. מאיפה כל זה מגיע, בכלל? למה? יוצא לי לחשוב על זה... לא יודעת, החלטתי לשתף. אולי מישהו עבר תהיות דומות, בתחילת דרכו? אולי יש מה להוסיף?
