מחשבות...

[איצטרובל בת]

מחשבות...

כל כך הרבה מכן מתרוצצות, לא עוזבות, טורדניות. איך אני מרשה לעצמי? מה הרחמים העצמיים האלה? כן, יש ימים כאלה, את יודעת. מנסה להרגיע את עצמך. זה לא שאת אגואיסטית, מותר לך גם לחשוב על עצמך, מותר לך, תראי איך את מפרגנת לכולם, גם לך מותר, גם לך מגיע, גם לך.. אבל מה רע לך? הרי כמו שכולם אומרים לך: "תמיד יש מישהו בתמונה"... מה הם מבינים. זה כמו השיר הזה, של אפרת מישורי, כן, זה שאת בעצמך תמיד צוחקת ממנו: "תמיד יש מישהו בבית, תמיד יש מישהו בבית... אין כאן איש מלבדי". שורת המחץ. שורת המפתח. אז מה אם יש תמיד מישהו בתמונה? התמונה היא לא בית, ובבית אין איש מלבדי! מה את דואגת? את עוד צעירה, מה הלחץ? תראי איך רק אתמול נהנית כל כך ביום הסטודנט.. היה לך אחלה מצב רוח... מה את רוצה? הרי טוב לך עם עצמך, הרבה יותר מפעם... כן, טוב לי עם עצמי הרבה יותר מפעם. אבל הריקנות נשארה. מרגישה כמו בגיל 16, אז לא הבנתי שבעצם אני בסדר. ותמיד היה חסר המישהו הזה, למרות שלכולן כבר התחיל להיות. ואז כתבתי ביומן שלי שאני אצטרך להתרגל לחות לבד. אותה תחושה מכה בי עכשיו. אז נכון שלכאורה אני לא לבד. הרי תמיד יש מישהו בתמונה... הם לא מבינים שזאת רק המסגרת. בפנים הכל חלול. כי אין כאן איש מלבדי...

 

[רשרוש בלב]

הרהורים על הלשון העברית

קורה לי לפעמים שאני נוטל אותיות ומילים לראשי והופך בהן. לעתים מראשן, לפעמים מסופן. פעם כך ופעם כך. לעתים אני מרגיש שהמילים הללו הן מגרש המשחקים שלי. לפעמים, המתקנים שאני מייצר שם בראש, נראים לי כל כך פאתטיים... כמו ספרי ההדרכה לחיים טובים יותר. מי מאמין בזה לעזאזל? "חייך והחיים יחייכו אלייך בחזרה" "עשה כל יום מעשה טוב אחד" "שלח מכתב זה לעשרה אנשים ובתוך חמש דקות משאלתך תתגשם" כבר עדיף להסתבך בהונאת אינטרנט מקניה לכל הרוחות. ואז... פתאום... גם הדברים הקטנים והמגוחכים הללו תופסים להם חיים ומשמעות. שמת לב איצטרובל שהמילה "לבד" מכילה את המילה "לב" בראשיתה? יש לך לב. איזו הפתעה. ובלב הזה את תשתמשי. מן הסתם טוב לא פחות ואף יותר ממרבית האנשים. כמו שאת מכילה את הלב שלך, כך גם הלבד מכיל אותו. וכל דבר שמכיל לב כמו שלך, לא יכול להיות עד כדי כך גרוע. ליהפך. אז תרימי את הראש. כי לכולנו, כמו לך, יש ימים טובים יותר ויש רעים יותר. יום אחד, איצטרובל, פתאום תשימי לב, שהימים שלך הולכים ונעשים טובים יותר ויותר והימים הרעים הולכים ומתמעטים. תחזיקי מעמד. תהדקי חגורות. את יוצאת לטיסה המופלאה של החיים החדשים שלך.

 

[איצטרובל בת]

תודה, הצלחת להעלות חיוך

וזה היה קשה היום... יש ימים כאלה, אני ידועת, וזה יעבור, אולי אפילו מחר. סתם מחשבות שבאות והולכות.. ותודה לך, רשרוש, במכתבך שלך הוכחת מעבר לכל ספק, שלרשרוש יש הרבה מקום בלב שלך... פשוט כי הוא רחב... שוב תודה, ומחר בהחלט יום חדש..