מחשבות
מחשבות טורדניות אמפלסביות האמת שזה התחיל בתיכון ( היום אני בן 26). הבעיות הנפשיות שלי התחילו בערך בכיתה י. פתאום נהייתי חרד מכל דבר,ובעיקר אינטראקציות עם אנשים. אך זה היה יותר גרוע כי גם סבלתי מדיכאון כבד גם לא בסביבת אנשים. בכל מקרה,אני זוכר שכל יום כאשר הייתי מתעורר בבוקר הייתי נשאר שכוב במיטה וליבי פועם בעוצמה. כל בוקר! אז מה עבר לי בראש? הייתי חושב,נזכר ובעיקר מדמיין סיטואציות שלא קרו לעולם על כל פרטיה. הייתי רואה את מה שיקרה כאשר אצא מהחדר,מהמפגש עם הוריי ואחיי ועד לבית הספר. ראיתי את השיחות ,את ה"בוקר טוב של אמא" את ה" אתה שוב מאחר" של אבא. את המתח ששורר בבית ואת החוסר הבנה שיש ביני לבין משפחתי באשר מצבי הנפשי הלא ידוע באותם ימים. הייתי רואה הכל בפרטים ,את הריחות,הנימת קול,הפרצופים,המקום..ממש סרט! וזה היה סרט אחרי סרט,וזה לא הפסיק. כל זה עובר לי בראש בעודי שכוב במיטה. הייתי מדמיין אינטראקציות ביני לבין תלמדי הכתה שלי ואנשים בבית ספר בדרך לשם. ממש מה אמר פלוני כאשר נכנסתי לחדר ומה קרה אחר כך . למשל פלוני רואה אותי ואומר: מה אחי אפה אתה נעלמת לנו אתמול?" ואני מגיב "לא יודע היה לי עניינים" והוא אומר " אתה חסר כאן מה יהיה איתך, אתה תמיד נראה עצוב,מה ??" ואז הדרמה מתחיל ואני אומר " טוב עזוב אותי " והוא אומר "מה עזוב,כולי דאגתי לשלומך,מה אתה נפגע מכל דבר?!" ואני מחזיר בכעס: " זה לא עניינך, ואני לא נפגעתי אתה פשוט שואל דברים שאין לי כח לענות עליהם" והוא אומר "בסדר מה כבר אמרתי, יהיה בסדר, תזרום, תרגיש טוב החיים טובים" ואני אומר : "לך תזדיין החיים מגעילים,ואני ממש סובל ואין לך מושג מה זה החיים !" ומשם זה יכול להפןך לדרמה קבוצתי גם. כלומר עוד אנשים מצטרפים לשיחה. ולהזכירכם כל זה בראש שלי ועוד לא יצאתי מהמיטה. את כל הפרטים ראיתי. הבעות פנים,טון דיבור,נוף,איזה אנשים בסביבה ואפה זה..וכו וכשהגעתי לסוף הדרמה או אפילו באמצע היה קופץ סרט אחר והדבר לא נפסק. וכל הסרטים האלה,הראיית עתיד הזו,האילוזיות האלו קורים במאית השניות בכזה טבעיות ואוטומטיות. הדמיונות/מחשבות הלא מציאותיות האלה קרו בראשי בכל דקה ודקה ללא הפסק עד שמתרגלים לזה. הרגשות פועלות בהתאם למחשבות,ככה שרוב הזמן הייתי נסער על פלוני זה או פלוני ההוא. בדרך כלל על כולם ,כולל אני. וזה קורה כל כך מהר,שלמרות שאני מודע לכך שזה רק מחשבות ולא באמת מה שקורה,ואין סיבה אמיתית שאני אכעס או אשנא חבר,בכל זאת אני כועס ואף רותח מבפנים ..(מה שאני מכנה על סף התפוצצות). כמובן שהרגשות פועלים גם על הגוף והלב פועם,החרדה עולה והדיכאון מחמיר. ככה כל יום במשך שנים. קיבלתי טיפול,למדתי איך להלחם,למדתי להבדיל בין נכון ללא נכון ,והמצב השתפר. אך המחשבות רק מתוגברים היום. ללא ספק מטרידות אותי כל הזמן. אני קורא להם מחשבות לא רצויות. דוגמא קטנה מהיום (שזה שמונה שנים אחר כך): אני יושב בשיעור בלימודים של הקורס שאני לוקח. והמחשבות משתוללות וממציאות "סיפור" אחר "סיפור" בראשי הקריאטיבי. אני מדמיין,למשל, בחור פלוני אחד שעושה הרבה רעש,אומר משהו שמעצבן אותי ואני מגיב לו"שלא מדברים ככה,לא יפה" והוא מתפרץ עלי"מי אתה חושב שאתה בכלל!! אתה בקושי מדבר ועכשיו יש לך משהו להגיד,תסתום תפה" ואני תוקף בחזרה"אני מרחם עליך אתה יודע " והוא צורח "עוד שניה אני קם עליך ומוציא לך את העין השמאלית" ואני מגיב"מי מפחד ממך,בו ותראה לי מה אתה יודע!" "קוס אמק אני אזיין אותך אההההה....." וכמובן שזה לא רק אני והוא בשיחה אלא יש עוד מעורבים וזה בדרך כלל נגמר מאד דרמטי כמו " יה חולה נפש לך תתאשפז" או מה אתה עושה בקורס הזה בכלל אתה לא מתאים לכאן והורס את האוירה הטובה" משהו כזה,כאשר אני מגיב בכעס רצחני גם לאלה. בכל זאת הרגשות משתוללים מבפנים וכעס עז מצטבר כנגד אותו פלוני עליו אני מדמיין את כל ה"סרט" הזה שאני המצאתי ושלעולם לא קרה. אני תמיד נמצא במצב של מגננה אך מתי שאומרים לי משהו אני נכנס לסטרס ולחץ ולא מצליח לאמר בביטחון את שיש לי לאמר. לכן אני תמיד במגננה.ככה אהיה מוכן לכל נשיכה שתבוא. וזה הסיבה גם למחשבות על העתיד,הדרמות האלה שמות אותי במצב של מוכנות אם באמת יקרה מה שקרה בראשי,וככה אוכל להגיב ולא לצאת אפס שוב פעם. אז מה העניין?מה הדפקט? מה השיגעון? מה המחלה? – שהכל אבל הכל בראש שלי. אני המייצר של"הסרט".אף אחד לא דיבר איתי ולא הסתכל עלי בעוינות. ויותר מזה,אני מודע לכל שזה בראש שלי בו זמנית שזה קורה,שהמחשבות חולפות בראשי,ואני אף מצליח לתפוס כמה מחשבות ולעצור אותם ,אך הרוב נכנסות ומשפיעות בחזקה על רגשותיי. למרות הלחימה שלי(אני משתמש בכלים רבים שצברתי עם שנות נסיונותיי במשך השנים,למשל סיביטי). בסופו של דבר אני עלול להתפוצץ ולהתפרץ החוצה עם כל הכעס שמוצבר בפנים. עם זה ישירות על פלוני או בכלל.ואני עלול לאבד שליטה ולהתנהג כמשוגע בדרך שלא תואמת את המציאות. וכמובן שאף אחד לא יבין מאפה נפלתי עליהם,ואיך נהייתי ככה פתאום. אבל לי זה ברור למה. אני בדרך כלל צובר כעסים ושומר בבטן לאורך זמן וכל הזמן מתווסף עוד כעס על פלוני ועל פלוני אחר וזה לא נגמר,וכל זה כאשר אני נלחם בזה בגבורה רבה אך ללא הצלחה של באמת. בסופו של דבר זה מתפרץ החוצה בצורה הכי גרועה ודרמטית. המחשבות האמפלסביות וטורדניות אינם רצויות וידוע לי שהם לא אמיתיות. אך הרגשות שלי לא עושים איתי דין וחשבון,ומתנהגים כאילו המחשבות זו המציאות לאמיתה. זוהי סבל נוראי.
מחשבות טורדניות אמפלסביות האמת שזה התחיל בתיכון ( היום אני בן 26). הבעיות הנפשיות שלי התחילו בערך בכיתה י. פתאום נהייתי חרד מכל דבר,ובעיקר אינטראקציות עם אנשים. אך זה היה יותר גרוע כי גם סבלתי מדיכאון כבד גם לא בסביבת אנשים. בכל מקרה,אני זוכר שכל יום כאשר הייתי מתעורר בבוקר הייתי נשאר שכוב במיטה וליבי פועם בעוצמה. כל בוקר! אז מה עבר לי בראש? הייתי חושב,נזכר ובעיקר מדמיין סיטואציות שלא קרו לעולם על כל פרטיה. הייתי רואה את מה שיקרה כאשר אצא מהחדר,מהמפגש עם הוריי ואחיי ועד לבית הספר. ראיתי את השיחות ,את ה"בוקר טוב של אמא" את ה" אתה שוב מאחר" של אבא. את המתח ששורר בבית ואת החוסר הבנה שיש ביני לבין משפחתי באשר מצבי הנפשי הלא ידוע באותם ימים. הייתי רואה הכל בפרטים ,את הריחות,הנימת קול,הפרצופים,המקום..ממש סרט! וזה היה סרט אחרי סרט,וזה לא הפסיק. כל זה עובר לי בראש בעודי שכוב במיטה. הייתי מדמיין אינטראקציות ביני לבין תלמדי הכתה שלי ואנשים בבית ספר בדרך לשם. ממש מה אמר פלוני כאשר נכנסתי לחדר ומה קרה אחר כך . למשל פלוני רואה אותי ואומר: מה אחי אפה אתה נעלמת לנו אתמול?" ואני מגיב "לא יודע היה לי עניינים" והוא אומר " אתה חסר כאן מה יהיה איתך, אתה תמיד נראה עצוב,מה ??" ואז הדרמה מתחיל ואני אומר " טוב עזוב אותי " והוא אומר "מה עזוב,כולי דאגתי לשלומך,מה אתה נפגע מכל דבר?!" ואני מחזיר בכעס: " זה לא עניינך, ואני לא נפגעתי אתה פשוט שואל דברים שאין לי כח לענות עליהם" והוא אומר "בסדר מה כבר אמרתי, יהיה בסדר, תזרום, תרגיש טוב החיים טובים" ואני אומר : "לך תזדיין החיים מגעילים,ואני ממש סובל ואין לך מושג מה זה החיים !" ומשם זה יכול להפןך לדרמה קבוצתי גם. כלומר עוד אנשים מצטרפים לשיחה. ולהזכירכם כל זה בראש שלי ועוד לא יצאתי מהמיטה. את כל הפרטים ראיתי. הבעות פנים,טון דיבור,נוף,איזה אנשים בסביבה ואפה זה..וכו וכשהגעתי לסוף הדרמה או אפילו באמצע היה קופץ סרט אחר והדבר לא נפסק. וכל הסרטים האלה,הראיית עתיד הזו,האילוזיות האלו קורים במאית השניות בכזה טבעיות ואוטומטיות. הדמיונות/מחשבות הלא מציאותיות האלה קרו בראשי בכל דקה ודקה ללא הפסק עד שמתרגלים לזה. הרגשות פועלות בהתאם למחשבות,ככה שרוב הזמן הייתי נסער על פלוני זה או פלוני ההוא. בדרך כלל על כולם ,כולל אני. וזה קורה כל כך מהר,שלמרות שאני מודע לכך שזה רק מחשבות ולא באמת מה שקורה,ואין סיבה אמיתית שאני אכעס או אשנא חבר,בכל זאת אני כועס ואף רותח מבפנים ..(מה שאני מכנה על סף התפוצצות). כמובן שהרגשות פועלים גם על הגוף והלב פועם,החרדה עולה והדיכאון מחמיר. ככה כל יום במשך שנים. קיבלתי טיפול,למדתי איך להלחם,למדתי להבדיל בין נכון ללא נכון ,והמצב השתפר. אך המחשבות רק מתוגברים היום. ללא ספק מטרידות אותי כל הזמן. אני קורא להם מחשבות לא רצויות. דוגמא קטנה מהיום (שזה שמונה שנים אחר כך): אני יושב בשיעור בלימודים של הקורס שאני לוקח. והמחשבות משתוללות וממציאות "סיפור" אחר "סיפור" בראשי הקריאטיבי. אני מדמיין,למשל, בחור פלוני אחד שעושה הרבה רעש,אומר משהו שמעצבן אותי ואני מגיב לו"שלא מדברים ככה,לא יפה" והוא מתפרץ עלי"מי אתה חושב שאתה בכלל!! אתה בקושי מדבר ועכשיו יש לך משהו להגיד,תסתום תפה" ואני תוקף בחזרה"אני מרחם עליך אתה יודע " והוא צורח "עוד שניה אני קם עליך ומוציא לך את העין השמאלית" ואני מגיב"מי מפחד ממך,בו ותראה לי מה אתה יודע!" "קוס אמק אני אזיין אותך אההההה....." וכמובן שזה לא רק אני והוא בשיחה אלא יש עוד מעורבים וזה בדרך כלל נגמר מאד דרמטי כמו " יה חולה נפש לך תתאשפז" או מה אתה עושה בקורס הזה בכלל אתה לא מתאים לכאן והורס את האוירה הטובה" משהו כזה,כאשר אני מגיב בכעס רצחני גם לאלה. בכל זאת הרגשות משתוללים מבפנים וכעס עז מצטבר כנגד אותו פלוני עליו אני מדמיין את כל ה"סרט" הזה שאני המצאתי ושלעולם לא קרה. אני תמיד נמצא במצב של מגננה אך מתי שאומרים לי משהו אני נכנס לסטרס ולחץ ולא מצליח לאמר בביטחון את שיש לי לאמר. לכן אני תמיד במגננה.ככה אהיה מוכן לכל נשיכה שתבוא. וזה הסיבה גם למחשבות על העתיד,הדרמות האלה שמות אותי במצב של מוכנות אם באמת יקרה מה שקרה בראשי,וככה אוכל להגיב ולא לצאת אפס שוב פעם. אז מה העניין?מה הדפקט? מה השיגעון? מה המחלה? – שהכל אבל הכל בראש שלי. אני המייצר של"הסרט".אף אחד לא דיבר איתי ולא הסתכל עלי בעוינות. ויותר מזה,אני מודע לכל שזה בראש שלי בו זמנית שזה קורה,שהמחשבות חולפות בראשי,ואני אף מצליח לתפוס כמה מחשבות ולעצור אותם ,אך הרוב נכנסות ומשפיעות בחזקה על רגשותיי. למרות הלחימה שלי(אני משתמש בכלים רבים שצברתי עם שנות נסיונותיי במשך השנים,למשל סיביטי). בסופו של דבר אני עלול להתפוצץ ולהתפרץ החוצה עם כל הכעס שמוצבר בפנים. עם זה ישירות על פלוני או בכלל.ואני עלול לאבד שליטה ולהתנהג כמשוגע בדרך שלא תואמת את המציאות. וכמובן שאף אחד לא יבין מאפה נפלתי עליהם,ואיך נהייתי ככה פתאום. אבל לי זה ברור למה. אני בדרך כלל צובר כעסים ושומר בבטן לאורך זמן וכל הזמן מתווסף עוד כעס על פלוני ועל פלוני אחר וזה לא נגמר,וכל זה כאשר אני נלחם בזה בגבורה רבה אך ללא הצלחה של באמת. בסופו של דבר זה מתפרץ החוצה בצורה הכי גרועה ודרמטית. המחשבות האמפלסביות וטורדניות אינם רצויות וידוע לי שהם לא אמיתיות. אך הרגשות שלי לא עושים איתי דין וחשבון,ומתנהגים כאילו המחשבות זו המציאות לאמיתה. זוהי סבל נוראי.