אם כבר, אז כבר.
לטעמי או שמשאירים שיפוטים מוקדמים בצד וניגשים להכיר, או שהולכים איתם עד הסוף, בלי טובות ובלי להתחנחן: "בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. התקשרתי לחדווה מפרוייקט המודעות החברתית של העסקת מפגרים, ואמרתי לה שעם כל הכבוד לצוות האורזים ששלחו לנו מווראייטי, אני ממש לא יכולה לנהל סופר עם חבורה של, תסלחו לי כן? מפגרים. לא רק שהם בכלל לא יודעים איך לארוז, גם אי אפשר ממש לתקשר איתם, ועם כל הכבוד לפרוייקט הנאצל של גג לאורז, אני בכל זאת צריכה להתפרנס. העסק לא דופק חדווה, לא דופק. ככה אמרתי לה. היא הגיעה ונסתה לדבר עם האורז, להסביר לו את רזי המקצוע בשפה שלו המיוחדת הזאת של המלמולים, אבל אתם חושבים שמשהו עזר? פה, דבר ללמפה, בסוף יצא שהוא התחיל לבכות אז חיבקה אותו וליטפה לו את הראש, אישה טובה חדווה, ואז הוא הקיא. נו, בטח יקיא אם כל היום הוא יושב במחסן ומעיף לי קרמבואים. ארגז הוא חיסל, מוקה. מה כבר יכלה לעשות? ישבה ניקתה אורז עד הבוקר." (כל הזכויות שמורות ל
ש. כהן מזגנים)
