כל כך מבינה את המילים האלה
עברתי מסלול אחר ממך, אבל הכאב לא נמדד במסלולים, רק במידת האין. אני חושבת שבשלב מאוד מוקדם זנחתי את ה"צריך" וריככתי את ה"רוצה". ננעלתי על הידיעה שהסוף יהיה טוב. הכאב מגיע בגלים. שלי גלים בינוניים עד גבה גלי
לא עצום וטוטאלי. רק מעצם הידיעה שעכשיו כואב אבל זמני, אחר כך זה נהיה לי קל יותר. אני חוויתי רק את האין, לא את האובדן, ולכן עוצמת הכאב אינה ניתנת להשוואה. אבל הפחד, והסטטיסטיקה הנבזית כל הזמן עושים לי מארבים. לא יודעת מאיפה לקחתי את האופטימיות האינסופית. אולי משנות רווקות ארוכות שבהן לא האמנתי שיגיע הנסיך, אבל הוא הגיע בגדול (עם
וגלימה). ואולי סתם מנסיון של שנים ארוכות, הרי צריך להיות לי איזשהו יתרון עם הגיל שלי
אדם חזק, יכול לצלול לתוך הכאב ולצאת ממנו חזק יותר. רק צריך לדעת לשחרר. לדעת איפה להיות חזק, ואיפה ליפול למטה. אני זוכרת פעם כשלמדתי שיאצו, עשו לנו תרגיל מעניין. כולם עמדו סביב במעגל צפוף, ואחת הבנות עמדה באמצע. קשרו לה את העיניים וביקשו ממנה ליפול בלי לבלום את עצמה. העומדים במעגל, היו אמורים לבלום אותה ולהעיף אותה הלאה, כמו כדור. האינסטינקט של כולם היה איכשהו לנסות ולבלום בכל זאת, כדי להגן על עצמם. אבל ככל שהעומד באמצע ניסה לשלוט על התנועות שלו, כך היה קשה לעומדים במעגל לבלום אותו ולכוון אותו. כשאני עמדתי במרכז בעיניים קשורות חשבתי לעצמי, מה הכי גרוע שיכול לקרות לי. ליפול על הרצפה שמכוסה מזרונים. זהו. הפכתי עצמי לבובת סמרטוטים חסרת התנגדות, ונתתי למעגל להעיף אותו לכל עבר. זה היה נפלא. את התחושה הזאת של "לשחרר- לא לנסות לשלוט- לא לכוון- להאמין- לבטוח" אני לוקחת איתי עד היום. ואני אף פעם לא הייתי פרפקציוניסטית, וגם לא ממש פריקית של שליטה. רק מאוד מפוחדת ומתגוננת. אבל הזמן לשמחתי עשה את שלו, ואני הפכתי חזקה יותר, בעיקר במקומות בהם אני יודעת לשחרר. זוהרת אהובתי, שהכאב יתלקח כמו אש של קוצים, ישרף וידעך. ישאיר רמץ ואפר, כתם כזה שקל לזהות, לא ממש נמחק, אבל כואב פחות ופחות עם הזמן.
אוהבת נועם
עברתי מסלול אחר ממך, אבל הכאב לא נמדד במסלולים, רק במידת האין. אני חושבת שבשלב מאוד מוקדם זנחתי את ה"צריך" וריככתי את ה"רוצה". ננעלתי על הידיעה שהסוף יהיה טוב. הכאב מגיע בגלים. שלי גלים בינוניים עד גבה גלי
