רועי החושב
New member
תקלוט דבר חשוב
כל ה"אני" הם בתחום האישיות והאישיות בלבד. כל התפתחות של האני היא התפתחות בתחום האישיות והאישיות בלבד. אין שום נגיעה למהות.
לגבי החלוקה למרכזים- זוהי חלוקה של צורות המחשבה שיתכן שיש להם קשר מסויים למהות, כלומר לגוף. זה כמו שהיית רואה שבמחשב שלך יש קבצים גרפיים, קבצי קול, קבצי טקסט וכ"ו והיית מנסה לגזור מזה שיש רכיבי חומרה גרפיים, כרטיס קול, וכ"ו
אבל צורת הגזירה הזו היא לא מושלמת כי יכולים להיות קבצים מסוג מסויים שהשיוך שלהם לא מעיד דווקא על רכיב החומרה, למשל קבצים בינאריים.
ובאותה מידה יכולים להיות תיפקודים מנטליים שאינם מעידים ישירות על המבנה של המוח\מהות.
כל הנושא של תיפקודים מנטליים הוא סבוך מאד ויש תהליכים רבים שרצים מתחת לפני השטח. החלוקה למרכזים אליבא דגורדייף מפוקפקת משהו.
מעבר לכך, יתכן שהחלוקה הזו, יותר משהיא באה לתאר את הקיים, באה להציג אפשרות לעתיד, כלומר באה לומר שקיימת אפשרות להפריד בין המרכזים:
כמו לחשוב בלי להפעיל רגש ותנועה, לחשוב באופן קר רוח, כמו להרגיש בלי לחשוב וכ"ו
זאת אומרת- זאת שאיפה ליתר הפרדה, שאיפה שאינה לאחדות דווקא! שאיפה להעמקת הניגודים הפנימיים.
פה מצויה באמת התפתחות פוטנציאלית כי שמץ של לימוד התבוננות מצוי בחלוקה הזו, גם אם במצב פרימיטיבי מאד.
ובכלל- גורדייף זה משהו די פרימיטיבי. מספיק לקרוא את הספרים שהוא כתב בעצמו (ולא אלו שתלמידו המחונן אוספנסקי כתב בשבילו) כדי להבין שהבן אדם היה שימפנז, ושמי שברא אותו וכתב אותו היה אוספנסקי הפסיכוטי והגאוני שטווה את הפנטזיות והציפיות שלו לתוך דמותו ואף לתוך משנתו.
כל ה"אני" הם בתחום האישיות והאישיות בלבד. כל התפתחות של האני היא התפתחות בתחום האישיות והאישיות בלבד. אין שום נגיעה למהות.
לגבי החלוקה למרכזים- זוהי חלוקה של צורות המחשבה שיתכן שיש להם קשר מסויים למהות, כלומר לגוף. זה כמו שהיית רואה שבמחשב שלך יש קבצים גרפיים, קבצי קול, קבצי טקסט וכ"ו והיית מנסה לגזור מזה שיש רכיבי חומרה גרפיים, כרטיס קול, וכ"ו
אבל צורת הגזירה הזו היא לא מושלמת כי יכולים להיות קבצים מסוג מסויים שהשיוך שלהם לא מעיד דווקא על רכיב החומרה, למשל קבצים בינאריים.
ובאותה מידה יכולים להיות תיפקודים מנטליים שאינם מעידים ישירות על המבנה של המוח\מהות.
כל הנושא של תיפקודים מנטליים הוא סבוך מאד ויש תהליכים רבים שרצים מתחת לפני השטח. החלוקה למרכזים אליבא דגורדייף מפוקפקת משהו.
מעבר לכך, יתכן שהחלוקה הזו, יותר משהיא באה לתאר את הקיים, באה להציג אפשרות לעתיד, כלומר באה לומר שקיימת אפשרות להפריד בין המרכזים:
כמו לחשוב בלי להפעיל רגש ותנועה, לחשוב באופן קר רוח, כמו להרגיש בלי לחשוב וכ"ו
זאת אומרת- זאת שאיפה ליתר הפרדה, שאיפה שאינה לאחדות דווקא! שאיפה להעמקת הניגודים הפנימיים.
פה מצויה באמת התפתחות פוטנציאלית כי שמץ של לימוד התבוננות מצוי בחלוקה הזו, גם אם במצב פרימיטיבי מאד.
ובכלל- גורדייף זה משהו די פרימיטיבי. מספיק לקרוא את הספרים שהוא כתב בעצמו (ולא אלו שתלמידו המחונן אוספנסקי כתב בשבילו) כדי להבין שהבן אדם היה שימפנז, ושמי שברא אותו וכתב אותו היה אוספנסקי הפסיכוטי והגאוני שטווה את הפנטזיות והציפיות שלו לתוך דמותו ואף לתוך משנתו.
