מחשבות על הארה

[ושוב אני10]

מחשבות על הארה

אני קורא את הויכוחים שלכם פה בנושא ועולים בי זכרונות ומחשבות שחשבתי בעבר

אני זוכר שפעם, בילדותי, וגם בתקופת ההתבגרות מאוד מאוד נהניתי מאוכל, ובעיקר מבשר
ההנאה שלי היתה ממש חייתית, מספיק היה לי הריח וכבר הייתי מאבד את הצפון
כמו כן, אני זוכר שהיה בי זעם יותר אגרסיבי ומבעבע וכיום זה שונה

אני תוהה ביני לביני אם הירידה הזו היא תוצאה של הגיל או של המדיטציה או גם וגם

מנגד ישנם כל היתרונות שקיבלתי הודות למדיטציה
שהם עצמם תרמו המון בהגדלת העוצמה שלי

קשה לי שלא לאמץ לעצמי פרדיגמה דו-קוטבית מתוך הנסיון הזה
של יצרים חייתיים ו"טיפשות" מחד ורוגע וחוכמה מצד שני

הייתי רוצה לדעת יותר מכל אם יכול להיות קיים תרגול שיחזיר לי את היצרים החייתיים
וישאיר אותי עם החוכמה

האם מדיטציה היא התרגול היחיד שאפשרי לבן אנוש?

יכול להיות שאורח חיים לוחמני ואינטנסיבי יכול "להחזיר" אדם למצב הייצרי הישן
אבל אורח החיים המודרני הוא כל כך רך וחלש ורפה שהוא חותר כל הזמן לחולשה ולפסיביות
כך שיהיה קשה לממש את זה...

אוי, המחשבות האלה...
אני מקוה שאוכל להפסיק את המדיטציה בקרוב ולא אצטרך יותר לדאוג

 

[ilana541]

יש מורה שלפי דעתי יכול לעזור לך

להבין מה קורה בכלל
ולהבין מה קורה איתך
קוראים לו אליעד כהן
האתר שלו eip.co.il
בהצלחה

 

[silverS]

נדמה לי שיש עוד כמה שבטים אבודים של

קניבלים. אתה יכול להצטרף אליהם ואפילו לעשות מזה סרט דוקו.
תוכל לחיות חיים דו-קוטביים ביום לצוד ובשעת ערב לעשות מדיטציה בבקתה שלך.
זאת הדרך היחידה לדעת מה טוב לך יותר באמת.
בהצלחה אחי בכל דרך שתיבחר

 

[ושוב אני10]

קניבליזם זה לאכול את בני מינך

לכן אני לא מסוגל להיות קניבל

 

[silverS]

נכון אז המילה היא קרניבורים

בכל אופן זה היה בהשראת סרט שרץ בימים אלה בערוץ נשיונל
של גבר מערבי שכל עיסוקו הוא הגנה על זכויות בע"ח שנגיד שזה מאד
רוחני והוא החליט להצטרף לשבט של ציידים שכל עיסוקם הוא צייד חיות
הגו'נגל. נראה שהם חיים במיקרוקוסמוס שלהם כנראה דיי בשלווה ו
הם ציידים מעולים חזקים וגמישים יש להם חושים חדים שאצלנו כבר מזמן נחלשו.
ואולי הכי חשוב הם לא מפונקים צדים ואוכלים כל מה שזז.
אתה יודע מה יתכן שבעתיד אם מצב האנושות ידרדר יהיה ביקוש מחודש
לכישורים האלה...

 

[ושוב אני10]

זה בזבוז זמן משווע לחיות ככה 24 שעות ביממה

וביחס לתועלת שאתה מרוויח, זה הפסד אדיר

 

[ינוקא1]

אם תאלף את החיה

היא תשרת אותך במלוא עוצמתה , רק שאתה תמשול בה ולא היא בך.

אם תאפשר לחיה לשלוט בך , לא אתה ולא היא תגיעו למקומות טובים.

 

[ושוב אני10]

אבל ברגע שמושלים בה לגמרי

היא מאבדת את הפראיות שלה

את הרעננות והיצריות, את הריר שיוצא מהפה ואת ההתרגשות והטירוף שכרוך בה




כל רווח בחיים כרוך בהפסד של משהו אחר

וזה עצוב במקרים מסוימים

לפחות עבורי

אני רוצה את הכל !

 

[ינוקא1]

האם סוס פראי

לחלוטין יכול לעזור לך במשהו ? לא. הוא בעיקר ינסה לזרוק אותך מהגב.

אבל אחרי שאילפת אותו , הפראיות לא נעלמת אלא מנותבת.

אם אנרגיה מתפזרת לכל הכיוונים אין לה שום ערך - גם אם זו הרבה אנרגיה.

כוונה זה מה שמנתב את האנרגיה , וכדי לבנות כוונה יש צורך באילוף ותרגול.

ואם בנית כוונה באמת , אז אתה יכול להפנות את כל העוצמה הפראית לכיוון הנכון עבורך.

 

[רועי החושב]

קלטת שמץ מהבעיתיות של תרגול טכניקת מדיטציה

התרגול יכול לתת שליטה עצמית במובן פסיבי.
יכולת להימנע מדחפים.
הוא לא יכול לתת כוח רצון, מוטיבציה, פעולה אמיתית, שליטה עצמית אקטיבית שדוחפת לפעילות.
בגלל זה כל ארצות המדיטציה הן ארצות של בטלנים חסרי הישגיות.
הם אמנם לא פרימיטיבים, בכלל לא. הם תרבותיים ביותר.
אבל הם פאסיביים.
הם הכי רחוקים מהטבע שאפשר להיות.
אם יש הארה, היא בטח לא הפאסיביות הזו, היעדר החיות הזה.
הארה היא לא אידאל של פרישות. היא לא פרודקט של טכניקת מדיטציה.

 

[ינוקא1]

במזרח

הנטיה היא "כניסה פנימה".
במערב הנטיה היא "יציאה החוצה".

מי שנכנס רק פנימה , נופל למלכודת הפאסיביות שהזכרת.
לעומתו מי שיוצא החוצה ולא נכנס פנימה , מתרוקן מבפנים - לעולם לא יהיה מאושר.

החוכמה היא להיכנס פנימה ולצאת החוצה בו זמנית.
להגיע למקום בו שתי התנועות מתקיימות כאחד.

 

[רועי החושב]

בסופו של דבר

גם הכניסה פנימה היא צורה של יציאה החוצה.
הכל בחוץ מבחינה סובייקטיבית.
כלומר- כל המטרות ה"רוחניות" הן מוטציה של מטרות רגילות, שהדחף להן הוא תאווה גופנית.
אין שום דחף לפעולה, פיסית ורוחנית, אשר אינו נובע מדימוי חושי מפתה כלשהו.
כלומר- התנועה הזו, אשר היא כביכול מתנגדת לתאווה, היא בעצמה התגלמות של התאווה.
ולכן התפקיד שלה הוא לעזור לתאווה מהבחינה של ארגון התאוות.
זהו התפקיד של הנפש, בעצם, זו משמעות המילה נפש.
אם היא נכשלת בתפקידה לעזור לתאווה היא או
נעשית חלשה- ואז לא מוציאה את האדם מתהליכים הרסניים לו (כמו באלכוהוליזם למשל).
נעשית קיצונית- ומובילה את האדם לפרישות קיצונית ולנזירות ולחיים שבהם הוא חש את עצמו מנותק מהגוף (בעוד שבמוח שלו פשוט מופרשים ה-מ-ו-ן משככי כאבים שגורמים לו לחוש מנותק עד כדי כך).
דרך האמצע היא, לפיכך- שיש מידה מסויימת של ניתוק אבל לא יותר מדי, ולדעתי רצוי גם להקדיש זמן מיוחד באופן קבוע לניתוק חזק (שיש הקוראים לו זמן מדיטציה).
המילה ניתוק היא לא המילה שמכסה את כל הקונטקסטים של הדבר עצמו אבל היא לא רעה. יש הקוראים לזה אי הזדהות, יש הקוראים לזה מדיטציה, יש הקוראים לזה התעלות, טרנסנדטיות, יש הקוראים לזה היי, יתכן שיש הקוראים לזה כוונה (בקבלה).
אבל המהות של זה זה תנועה מנוגדת לתאווה, על מנת לנהל את התאוות בצורה הרמונית.
מטרת ה"מדיטציה" היא ניהול הרמוני של תאוות.
אני מסתייג מהקיצוניים בפורום ששואפים להפרזה ברוחניות ואני מדמה את פיהם זב ריר בדברם על מושא תאוותם- ההארה. בעיני ההארה שהם שואפים אליה היא חלומם הרטוב שמעורר בי בחילה של ממש ממש כמו שחלומו הרטוב של גרגרן, לגור בגן עדן של עוגות, נראה לי דוחה.
אם גם המדיטציה, שהיא התנגדות לתאווה, מונעת על ידי תאווה אז גם התאווה למדיטציה צריכה לעבור תחת החוקיות של המדיטציה עצמה!
גם הדחף הרוחני הוא תאווה, ועל פי חוקיו שלו הוא צריך להיות מרוסן!
הראה לי "מודטים" שמדטו על עצם הדחף למדיטציה והתעלו מעליו!
אלו הם החופשיים באמת.

 

[ינוקא1]

הגדרה מענינת :

"התפקיד של מדיטציה הוא ארגון התאוות בצורה הרמונית".

אני חושב שזה נכון ברמה מסוימת , אך לא נכון ברמה מעליה :

המדיטציה איננה רק "מארגנת תאוות" -
היא מביאה לך את האפשרות להיות "צופה" , לזהות את הרעש שמתחולל אצלך בתודעה , ולהביא לך שקט.
כאשר אתה מגיע ל"שקט" הדחף שלך לפעולה איננו התאוות - יש דחף לפעולה שבא ממקום אחר - גבוה יותר.

אבל עד שהגעת לשקט , אינך יכול לשמוע את אותו "מקום גבוה יותר" כי המוח שלך מלא ברעש.

אז נכון שהמדיטציה מורידה את התאוות , ומספקת לך לפעמים עונג רוחני מסוים שגם זו תאווה.
אבל היא לא מביאה אותך לפאסיביות.
היא מביאה אותך לפעול מתוך יעוד ומתוך מציאת המשמעות העמוקה של חייך - כי רק בשקט אתה יכול לשמוע אותו.

(אני מסכים שיש כל מיני "מוארים" שמבחינתם אין תאוות ואין משמעות ואז מה שנשאר זה הודי משוגע שממלמל כל היום דברים מוזרים ,
אני בסך הכל אומר את החוויה שלי).

אין לי בעיה עם מודטים שעושים זאת בשביל התענוג הרוחני - על זה אמרו חכמינו "לעולם ילמד אדם תורה ואפילו שלא לשמה , שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

רובינו עושים פעולות במשך היום בשביל להרוויח כסף , בשביל לאכול , בשביל להתרחץ , בשביל שיהיו לנו בני זוג - אינני רואה בזה רע. זו דרכו של עולם ודרכם של בני אדם ודרכו של כל יצור - לפעול לטובת העצמי שלהם.
אך כאשר לומדים לעשות כל זאת "לשם שמיים" - לשם היעוד ולשם מציאת המשמעות , ולאט לאט כל הפעולות הפיזיות "מתעדנות".
ועדיין יש "סיגים" של הנאת העצמי , ולאט לאט יורדים גם הם או חלקם.

אותו דבר גם עם "תענוג רוחני" - אינני רואה בזה רע בשלבים הראשונים.שהאדם מעוניין בתענוג רוחני.
אדם כזה גם כן הרבה יותר בעל שכל מהאדם הרודף אחרי תענוגים גשמיים.
אבל עם ההתמדה אדם יגיע ל"לשמה" גם בעניין הזה.

 

[רועי החושב]

לא ולא, ושוב לא

האפקט של ה"צופה" הוא בדיוק הניתוק שאני מדבר עליו.
להתבונן בתאווה פירושו להפריד בינך ובין התאווה.
זו הפרדה מלאכותית שנוצרת על ידי המחשבה.
אין לי התנגדות לעולם המלאכותי של המחשבה כל עוד הוא תורם לתיפקוד שפוי ונבון בחיי היום יום.
במקרה הזה- תיפקוד שפוי ונבון בחיי היום יום הוא ארגון ההיפעלויות מהתאוות בצורה הרמונית ואינטגרטיבית.
אבל עודף ניתוק, עודף נקודת מבט מ"גבוה" בתאוות הוא הרסני כי הוא מדכא את התאווה ולא מהרמן אותה.
אין זאת שיש משהו פסול בנקודת מבט, נהפוך הוא, אלא שזו נקודת מבט חד צדדית שמצנזרת את סוג נקודת המבט המנוגד לה- נקודת מבט של "מתוך".
כמו כן-
יתכן מאד שנקודת המבט "מתוך" התאווה- היא נקודת מבט טבעית, בלתי מחוללת.
יתכן שיש משהו טמא במדיטציה. אני מטיל ספק בצורך להרמן את התאוות. האדם נולד לתאוות ואם מניחים לו ולא מתערבים- התאוות מתהרמנות מאליהן, בלי הצורך המותנה תרבות הזה להתבונן בהן מנקודת מבט תלושה, מרוחקת.
הניכור התרבותי מקרין את עצמו לכל התנועה הזו של ה"מדיטציה".
יש לתהות מה שורש הצורך בניכור בחברה-
יתכן שהצורך הזה הוא צורך נוירוטי ביסודו, הנובע מאמונות טפלות של הצדקת ההענשה, או במילים אחרות- הסרת תחושת האשמה שבהענשה (ויש סיבה לאשמה, שהרי כל פשע הוא דטרמיניסטי ומכת גורל לפושע עצמו שאינו אלא פיאון נטול בחירה).
אסביר- אם לאדם יש ניתוק מתאוותיו והוא יכול שלא להיענות להן, הוא, כביכול, בר ענישה. הוא בעל "בחירה".
לפיכך- הגורואים במזרח הופכים את חסידיהם לפאסיביים על ידי כך שהם גורמים להם לתסביך נחיתות על כך שאין להם אחריות מוסרית לעצמם, כלומר "נפש" ובעת ובעונה אחת מכשירים את הדרך למנגנוני הענישה של החוק לפעול בספקם להם תואנה שהאדם המתרגל הוא בעל בחירה.
יתכן גם שהניכור הפנימי הזה מענג באופן מזוכיסטי ונותן לאדם תחושת סיפוק על כך שהוא מסב לעצמו כאב.
על כל פנים, התנועה היא בבירור לעבר ניכור פנימי והאידאלים שהיא מקרינה הם של ניתוק מנוכר (ובלתי אפשרי ביסודו).
זה עצוב שהאדם מתייחס לעצמו כך. יתכן שזה סימפטום של תנאי שבי, ממש כמו שחיה כלואה יכולה לפגוע בעצמה.
היא מנתבת את האנרגיה ההרסנית כלפי פנים כי כלפי חוץ אין לה מוצא.
זהו הטירוף המעציב ביותר.
מתרגלי מדיטציה הם מחזה מעציב.
השבי שבו מצוי האדם הוא השבי של הסביבה המלאכותית שהצליח להקים, סביבה של שלום ושלווה בעוד שיצריו הקמאיים משתוללים מתחת לפני השטח.
טכניקות המדיטציה הן, לפיכך, סוג של תנועת נגד נוירוטית לשלום ולשלווה.
הן ההתגלמות של האלימות הקמאית! הן בדיוק ההיפך ממה שחסידיהן טוענים שהן.
למה חסידיהם מתעקשים שהן כל כך מלאות בשלום ובשלווה? כי כלפי חוץ הן שקטות, שלוות. זוהי מראית העין בלבד!
אכן, מתחת לפני השטח- טכניקת המדיטציה היא ההתגלמות משולחת הרסן ביותר של האלימות הקמאית ביותר.
זהו ה"מוחלט" שלהם. כשהם חשים שהם מחוברים לאלימות הקמאית הפונה לנתיב מזוכיסטי של ניכור מעצמם.
אנשים אומללים כל כך!

 

[ינוקא1]

אני דווקא מתבונן

הרבה פעמים על התאווה מגבוה , ואני יכול להעיד לך בפה מלא שיש לי תאוות - חלקן אפילו קצת מלוכלכות וסוטות.

אני לא חושב שהמדיטציה "מדכאת" תאווה , היא כן מגבירה לך את אפשרות הבחירה.

כאשר אינך יכול לצאת לרגע מעצמך ולצפות , אתה "שבוי בתוך" התאווה , אתה כמו בהמה \ רובוט. אתה לא באמת חי.

לעומת זאת כאשר אתה כן יכול "לצפות" בעצמך מהצד , כאשר אתה יכול להיכנס לשקט , אתה מקבל את הדבר היחידי שבשבילו שווה לחיות :
בחירה !!!

אתה יכול לבחור האם להיכנס לתוך זה או לא להיכנס.

אתה מזכיר לי בדבריך את הבחור ההוא מהמטריקס שבאיזשהו שלב העדיף לחזור לעולם המכונות.

 

[רועי החושב]

אתה מכיר את הפרדוקס של זנון?

אכילס והצב התחרו ביניהם. כשאכילס עבר חצי מהדרך נשאר לו עוד חצי, וכשעבר חצי מהחצי הזה, נשאר לו עוד רבע, וכשעבר חצי מהרבע הזה נשארה לו שמינית וכן הלאה וכן הלאה, עד לאינסוף, וכך יצא שהוא לעולם לא הגיע לסוף המסלול והצב ניצח.
באיזשהו שלב בחייו מבין אדם בוגר שהוא חייב לצאת מדפוסי חשיבה אבסורדיים כמו בפרדוקס זנון ופשוט להגיע למטרה.
אין מקום לשום חלוקה, שום ספק. אין בחירה ואין כפיה. אתה פשוט חי ואז כל פעולה מקבלת את כל תשומת הלב ויש לך אנרגיה במה שאתה עושה.

 

[ינוקא1]

אחת התוצאות מהתרגול שלי

היא דווקא בדיוק מה שכתבת :

"אתה פשוט חי ואז כל פעולה מקבלת את כל תשומת הלב ויש לך אנרגיה במה שאתה עושה".

ולמרות זאת עדיין יש בחירה ויש כפיה ויש פרדוקסים , ואין בכך סתירה לחיים.
גם פרדוקס הוא חלק מהחיים.

 

[lightflake]

אתה מדבר על אחת מתופעות הלוואי של תרגול חלקי

או שגוי
דווקא מדיטציה אמיתית היא האיחוד
איחוד בין הצופה לנצפה
נון-דואליות

שמע ישראל, ה' אלוהינו, הוא: אחד

 

[רועי החושב]

ובדיוק בגלל זה

אין שום סיבה לתרגל שום טכניקת מדיטציה שהרי כל הטכניקות מבוססות על הפרדה בין המתבונן למושא ההתבוננות ואף מחזקות ומעמיקות את ההפרדה הזו.
מדיטציה אמיתית או סמדהי זה משהו שקורה בעיקר לאנשים חולמניים ולעיתים רפי שכל במקצת.
הוא לא קורה לשום מתרגלים ממולחים. המתרגלים הם קונטרול פריקס. בחיים הם לא ישיגו את האי שליטה באמצעות שליטה. הם הולכים בדיוק בוקטור ההפוך למדיטציה.

 

[lightflake]

ממש לא ידידי

אני לא יודע אילו מדיטציות אם בכלל אתה מתרגל (ואתה טוען שאני חטטן שאני בכלל שואל)
אבל ניכר מדבריך שאתה פשוט לא ירדת לעומק הבנתה של המדיטציה
אמנם במדיטציה אכן חלק מהתהליך היא אותה דיסקרימינציה בין "אני" כצופה לבין האובייקטים הנצפים, אך זהו חלק לא גמור מתהליך חשוב מאוד שנדרש בגלל שאנו נמצאים במצב של בלבול.

בהעמקת התהליך המדיטטיבי, הצופה נשאר נקי מאובייקטים וזה שלב שרבים הולכים בו שולל כי היאחזות ב"אני הצופה" אכן יוצרת את ההפרדה המנוכרת שאתה מדבר עליה, אבל זה לא הסוף.
בהמשך, אותו צופה טהור מגלה שהוא זה שמתבטא בכל אובייקט שעולה.
כל אובייקט של הצופה הוא למעשה צורה של הצופה עצמו (כמו הצמיד שטבעו הוא זהב אז האובייקט טבעו הוא הצפייה בעצמו, המודעות לקיומו, תודעה)

הזהב אינו חלק נפרד מהצמיד אבל הוא החלק המקורי יותר, המהותי יותר, הוא החלק שנשאר קבוע גם כשהצמיד יותך ויכופף לכל צורה חדשה שהיא...

אתה שופט חלק מתהליך כאילו היה התהליך בשלמותו ושולל את כל הטכניקה, בלימודים מתקדמים של מדיטציה בפירוש מדברים על הטעות הזו שאתה מדבר עליה ועל דרכים להתמודד איתה, כך שאתה אפילו לא מקורי, היא ידועה, אם אתה רוצה אני אחפש לך סרטון ביוטיוב אפילו שמדבר בדיוק על הנקודה הזו.

בקיצור, ההפרדה ההתחלתית במדיטציה היא חלק מתהליך שבסופו יכולה להתגלות האחדות, הצופה מגלה עצמו מחדש בכל אובייקט צפייה, ולמרות שזה נשמע כמו דואליות של צופה ונצפה מטרת המדיטציה היא לגלות את הנון-דואליות של צופה-נצפה כדבר אחד שנקרא - תודעה - וזה הדבר היחיד שקיים כאן, אם לא היינו כל הזמן מפצלים, מסווגים ומנתחים את החוויה שמתרחשת כאן באמצעות מחשבותינו, אז גם היינו חווים את זה ברגע זה, זה אף פעם לא יכול להיות רחוק מאיתנו, זה תמיד הדבר היחיד שקיים רק שקשקשת המחשבות הקבועה שאנו מכורים אליה באופן אובססיבי חולני לחלוטין, מסתירה את עינינו מלראות.