מחר

[פנס כחול]

מחר

כנראה זה יקרה שוב.
עבודה, 3 שעות, אמור להלחיץ. אני מנותקת לגמרי. שיעיפו אותי.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי, את

אני מבינה את הלחץ, באמת.
זו התמודדות חדשה וקשה, אחרי הרבה זמן שלא עשית את זה.

אבל אולי סוף המשפט יכול להיות אחר...
במקום לבנות על זה שיעיפו אותך,
לבנות על זה שגם מחר תצליחי לשרוד.
אולי דווקא בזכות הניתוק הזה בנתיים.

נראה לי שכדאי לנסות לישון ולאגור כוחות עכשיו, לא?
בבוקר דברים נראים קצת יותר טוב.

 

[פנס כחול]

כל כך הייתי רוצה

שיעיפו אותי, שיגידו שבסוף לא, שלא אצטרך.
וזה כנראה לא קורה. אז לפחות מתנהגת כמו מי שאין לו מה להפסיד, כאילו לא נלחצת. אבל אין לי כוח לעבור את זה שוב. מה ללבוש לשם. מה לעשות.
מצאתי שם ילדה מגניבה, הכי בעייתית שיש, שאני פשוט אוהבת, וגיליתי אחר כך שהיא גרה בבניין שלי, ש-3 שנים לא ראיתי אותה. טוב, כאילו מה ראיתי כן.
בתחילה קינאתי בה שככה ילדה קטנה מראה את כל מה שהיא רוצה ושקשה לה, כל כך הפוך מהילדה הטובה שהייתי. אחר כך ראיתי לתדהמתי שזה לא עוזר לה, וכל מה שמנסים זה להשתיק אותה ושלא תפריע. זה מכעיס אותי לראות את זה. אני דואגת לה, היא כזו מתוקה וחכמה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

לא יודעת באיזו עבודה מדובר

אבל אם היא מעסיקה אותך בערב, נותנת לך משהו להתמלא בו,
וגורמת לך לרצות משהו- גם אם כרגע בשביל מישהי אחרת ולא בשבילך,
נראה לי שזה כבר הרבה רווחים.

אני מבינה למה את מעדיפה שהם יגידו לך שהם לא רוצים, ותהיי פטורה מההתמודדות והאתגר. אבל אני שמחה ממש שזה לא מה שקרה,
ושכרגע את יכולה להתנסות בדבר הזה,
ואולי לאט לאט תאמיני גם שאת יכולה ותראי שזה עושה טוב.

להתחרט ולעזוב תמיד תוכלי. למצוא עבודה אחרת לא תמיד...
אז זה זמן להחזיק חזק,
ולתת לעצמך את הצ'אנס הזה.
זה קשה אבל את יכולה,
ההתמודדיות האלו לא גדולות עלייך. באמת.
את כבר לא איפה שהיית ואת מסוגלת לזה.

 

[פנס כחול]

זה קורה

רק שהפעם אני מזהה את זה.
רק יום אחד עמוס מדי, ובא לי לברוח. לא עונה לטלפונים, לא תפריט לא שרותים. לא זוכרת את עצמי. בא לי לא לראות אף אחד ושאף אחד לא יראה אותי. ושלא יקראו את זה ושלא אצטרך לענות. ובבקשה, רק לא חיבוקים ולבבות. הלואי שלא הייתי מכירה אף אחד.

 

[תמרה45]

אופפ

לא חיבוקים ולא לבבות, מבטיחה. אבל, תשמעי, אני לא יודעת ולא מכירה כ"כ את מה שאת עושה כדי להיות יכולה לצלוח. אבל אולי לא שווה להקדים את המאוחר? ואם כ"כ קשה, אז אולי לא צריך להילחם על זה? לא עכשיו? תראי, שאני במצב כזה, כמו שאת מתארת, אני מנסה להבין ולדמיין בראש מה יהיה הלאה. מה יהיה מחר. כמעט תמיד זה יהיה שאני לא יכולה לעמוד בזה. ושזה מצב קצה. מצבי קצה זה דבר לא טבעי!!! אני לא יודעת מה אצל קורה שם.... אבל אולי תרצי לפרט? אולי נוכל לעזור לך לפרק לגורמים?!

 

[TorrentN]

לא חיבוקים ולא לבבות.

רק הבנה כנה,
ותמיכה שקטה.

לא צריך לענות,
לא צריך להכיר.

רק שיהיה לך בראש,
שאת לבד.
אנחנו, אני, פה,
לכל מה שרק תרצי.

הלוואי שתרגישי טוב.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

למה?

מה כל כך הפחיד אותך ביום הזה שהיה?
מה את מפחדת שיקרה אם תמשיכי לצאת לעבודה?

 

[פנס כחול]

לא יודעת על פחד

רק לא מצליחה לטפל בעוד משהו. גם לעבוד, וגם לחיות, למשל, ממש גדול עלי.

 

[אלומת האור]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני מבינה שזה קשה נורא.

אני יודעת שלפעמים רק לנשום, רק לקום בבוקר, דורש המון כח.
הצד השני הוא שכל זמן שאת לא מתרגלת את העבודה ואת חיי השגרה האלו, לא תצליחי למצוא כוחות בשבילם.
ואת יודעת, בתכלס, כדי לקיים חיים עצמאיים את חייבת לעבוד. תזכרי שזו המטרה שלך- לקיים חיים שבהם את לא תלויה בחסדים או בהורים או באנשים אחרים כדי לשרוד את היומיום.
הכוחות נולדים מתוך ההתמודדות,
קצת כמו עם חיסונים- הגוף צריך להתמודד עם קצת חיידקים כדי לפתח הגנה, ככה זה עם תפקוד- צריך לתפקד קצת כדי לפתח כלים וכישורים לתפקוד.

התחלה של שלוש שעות היא באמת התחלה שמאפשרת לך לתרגל את הדבר הזה, בשאיפה שזה יוכל לגדול.
אל תוותרי על זה עכשיו.
את יכולה לעשות את זה.
זה קשה, זה מעייף נורא נורא,
אבל זה לא יהיה ככה כל הזמן,
לאט לאט תפתחי מסוגלות להתמודד עם זה,
ואז תרגישי הרבה יותר טוב.

 

[פנס כחול]

תודה, יודעת...

מנסה לגרד את כל הכוחות בשביל להשאר שם. לא מוצאת כוח לדברים אחרים.