מחר בת 35
מחר אני בת 35 (לא ייאמן !) וכמו בכל שנה אני מקבלת את האירוע ברגשות מעורבים. מצד אחד נחמד לי לקבל מתנות וברכות ממי שזוכר, מצד שני אני נהיית סופר "ריגשי", וכל מי שלא זוכר לאחל או מאחל בצורה מוזרה לטעמי (חברתי הכי טובה איחלה לי עכשיו יומולדת שמח ב SMS אתן לא חושבות שזה מוזר ? מעליב ?) - אני לוקחת ללב ונהיית אמוציונאלית ונעלבת שחבל על הזמן. אמא של בעלי עושה לי יומולדת אצלה בבית ביום שבת, כבר סיפרתי על זה בעבר, גם את זה אני מקבלת ברגשות מעורבים כי מצד אחד יפה מצידה, מצד שני רציתי שמשפחת המקור שלי היא זו שתיזום את יומההולדת, וזה לא קרה. בכלל, תמיד ימי הולדת מדגישים לי את ה"אין", את זה שאף פעם יומהולדת לא קיבל מקום של כבוד אצלינו בבית ובעיקר מי שעשה ימי הולדת היתה אמא שלי, ומאז שהיא כבר לא צלולה אבא שלי , וכל משפחתי מסוגלים אפילו לשכוח אותו, וזה כואב. זה מראה מאוד כואבת. במיוחד מול משפחתו של בעלי ששם יומהולדת זה ממש ביג-דיל עם כל החגיגה מסביב, מתנות וכל ה"צומי" שבעולם. אני מרגישה כאילו כל שנה שאני צריכה "להילחם" שזיכרו אותי. בעלי תמיד זוכר, ובקטע הזה אף פעם לא מעד, וגם זה לא מובן מאליו אני מניחה. אבל פתאום עכשיו שטפתי כלים וכשקלטתי שמחר יומההולדת, נפלה עלי תוגה אמיתית. ממש שום מצב רוח של שמחה. אני זוכרת בדיוק לפני חמש שנים כשאמא שלי היתה רק בתחילת המחלה שלה, ואני הייתי בת 30, ונכנסתי למטבח והיא חייכה אלי, והתנהגה כאילו יום רגיל, ואני אמרתי לה, "אמא היום אני בת 30" והיא אמרה בפליאה - "מה באמת? מזל טוב !" ואח"כ אני ישבתי במדרגות של המטבח ובכיתי את נשמתי כל היומהולדת, כי איזה טעם יכול להיות ליוםהולדת כשאמא שלך, שילדה אותך באותו היום, לא זוכרת ? אני רואה בהחלט את מה שיש לי בחיים, ויש לי הרבה. ואני מודה על כך. באמת. אבל תמיד ביומהולדת אני מרגישה יותר את ה"אין".עצוב.
מחר אני בת 35 (לא ייאמן !) וכמו בכל שנה אני מקבלת את האירוע ברגשות מעורבים. מצד אחד נחמד לי לקבל מתנות וברכות ממי שזוכר, מצד שני אני נהיית סופר "ריגשי", וכל מי שלא זוכר לאחל או מאחל בצורה מוזרה לטעמי (חברתי הכי טובה איחלה לי עכשיו יומולדת שמח ב SMS אתן לא חושבות שזה מוזר ? מעליב ?) - אני לוקחת ללב ונהיית אמוציונאלית ונעלבת שחבל על הזמן. אמא של בעלי עושה לי יומולדת אצלה בבית ביום שבת, כבר סיפרתי על זה בעבר, גם את זה אני מקבלת ברגשות מעורבים כי מצד אחד יפה מצידה, מצד שני רציתי שמשפחת המקור שלי היא זו שתיזום את יומההולדת, וזה לא קרה. בכלל, תמיד ימי הולדת מדגישים לי את ה"אין", את זה שאף פעם יומהולדת לא קיבל מקום של כבוד אצלינו בבית ובעיקר מי שעשה ימי הולדת היתה אמא שלי, ומאז שהיא כבר לא צלולה אבא שלי , וכל משפחתי מסוגלים אפילו לשכוח אותו, וזה כואב. זה מראה מאוד כואבת. במיוחד מול משפחתו של בעלי ששם יומהולדת זה ממש ביג-דיל עם כל החגיגה מסביב, מתנות וכל ה"צומי" שבעולם. אני מרגישה כאילו כל שנה שאני צריכה "להילחם" שזיכרו אותי. בעלי תמיד זוכר, ובקטע הזה אף פעם לא מעד, וגם זה לא מובן מאליו אני מניחה. אבל פתאום עכשיו שטפתי כלים וכשקלטתי שמחר יומההולדת, נפלה עלי תוגה אמיתית. ממש שום מצב רוח של שמחה. אני זוכרת בדיוק לפני חמש שנים כשאמא שלי היתה רק בתחילת המחלה שלה, ואני הייתי בת 30, ונכנסתי למטבח והיא חייכה אלי, והתנהגה כאילו יום רגיל, ואני אמרתי לה, "אמא היום אני בת 30" והיא אמרה בפליאה - "מה באמת? מזל טוב !" ואח"כ אני ישבתי במדרגות של המטבח ובכיתי את נשמתי כל היומהולדת, כי איזה טעם יכול להיות ליוםהולדת כשאמא שלך, שילדה אותך באותו היום, לא זוכרת ? אני רואה בהחלט את מה שיש לי בחיים, ויש לי הרבה. ואני מודה על כך. באמת. אבל תמיד ביומהולדת אני מרגישה יותר את ה"אין".עצוב.
