שלום
תודה על ההתעניינות, רוב חיי חשבתי שאני פשוט גבר מאוד עדין ורך על הקצה של הסקאלה הזו. הייתי נשוי למישהי חכמה וטובה ועדינה מאוד שהתאים לה הגבר הכי רך ועדין שיכול להיות ושיהיה הכי מחובר לצד הנשי שלו. ברור שיש נשים כאלה. וזה לא עבד בכלל אפילו לרגע אחד. היינו בודדים נורא והיא נחנקה נפשית ברמות קשות ואני לא יכולתי לתפקד רגשית בכלל, חסום וחנוק לגמרי, למרות שאני מאוד חי מבחינה רגשית ואפילו סוער. היא אמרה לי מה שיש בך זה דבר שיכול להיות רק חברה טובה שלי, אני לא יכולה להיות נשואה לחברה. ואני לא יכולתי להיות חברה של אשה שרואה בי גבר וצריכה אותי כגבר. והצורך להיות בשבילה גבר, לא חשוב כמה עדין, פשוט שיתק אותי טוטאלית. רציתי רק להיות אשתו של מישהי, לא בעלה. יש הבדל מאוד מהותי ועמוק בין גבר רך ועדין שמחובר לצד הנשי, לבין נפש של אשה שכלואה בגוף של גבר. זה שני דברים אחרים לגמרי. בשנתיים האחרונות הייתי בהתבודדות גמורה וניסיתי להבין מה קורה ולמה בנישואין הייתי ממש זומבי גמור והם לא התחילו לעבוד גם לא באחוז אחד, למרות שמאוד התאמנו ומאוד רצינו ומאוד מצאנו חן זה בעיני זה, ונעזרתי בטיפול מקצועי רציני ואיכותי, והבנתי שזה לא מקרה של גבר עדין מדי, אלא של נפש של אשה כלואה בגוף של גבר. זה דבר אחר לגמרי לגמרי. אני מסתכל על עצמי פנימה וברור לי כשמש שאני ממש אשה, לא גבר עם תכונות נשיות אלא פשוט ממש אשה. השם הפנימי שאני קורא לו לעצמי הוא שם של אשה, אני לא מחובר לשם הגברי שלי, כשקוראים לי אני לא מגיב מייד כי אני לא זוכר שקוראים לי ככה. כעת אני בדעה שחוסר ההבחנה בהבדל הזה דפק לי את החיים וגרם שלא אוכל לנהל שום קשרים. זו מסקנה שהיה לי מאוד קשה להגיע אליה, נולדתי גבר ולא העליתי על הדעת מעולם לשאול על זה שאלות. כי לא התחברתי אף פעם לרצון לשינוי גופני או למניירות נשיות או תלבושות נשיות ולא נמשכתי לגברים בכלל וכן נמשכתי לנשים, אני לא א-מיני. אז לא היה לי שום תמרור שיעורר לשאול שאלות על הזהות המינית שלי וקיבלתי כמובן מאליו שאני גבר עדין. נכון שהעדפתי חוג בלט וסריגה ובכיתי בסרטים ושנאתי כדורגל ולא יכולתי מעולם לסבול חברת גברים והם נראו לי ניאנדרטלים לגמרי ודחו אותי, גם העדינים ביותר שבהם עוררו בי המון אנטגוניזם (כנראה אני לסבית אמיתית שאלרגית לגברים כמו אלפא המכשפה), אבל זה עדיין לא עורר אצלי שום מחשבות על זהות מינית. אני בהיסטריה מהתובנה הזו. חוץ מהפסיכולוגית לא דיברתי על זה עם אף אחד, זה מבהיל אותי ואין לי מושג מה לעשות עם זה. לפסיכולוגית אין שום עצות מעשיות. עברתי הרבה מהפכים בחיים ונדדתי בין מקומות שונים, כרגע אין לי שום קשרים חברתיים משום סוג. גם בעבודה אני חדש. ברור לי שמיומנויות חברתיות זה לא באינטרנט, אבל אני לא יודע מה לעשות. לא התחלתי את החיים היום, ניסיתי המון, הלכתי לטיפולים, עבדתי על עצמי המון, ועם כל זה תמיד בכל סיטואציה חברתית כלשהי הייתי חנוק ומת וכבוי ומסוגר על אלף מנעולים ומנותק ומרוחק ועב"ם וקפוא ואילם בצורה ממש מוחלטת. למרות שאני אדם ורבאלי מלא חיים ומלא רגשות ערים וחום ופתיחות ואהבת אנשים, אני לא ביישן ולא פחדן ויש לי המון מודעות ואינטיליגנציה רגשית. באמת לא חסר לי במיומנויות חברתיות, כשהייתי ילד הייתי ממש מלך הכיתה, אני עובד עכשיו עם נוער במצוקה ושם אני כריזמטי וסוחף ומדבר המון ופורח וחי ובמרכז העניינים והכי פתוח וחם ושוחה כמו דג במים. אני מרגיש שאני האמא החמה שלהם ולהם זה מתאים והם קוראים לי אמא ולכן זה עובד. אבל אני לא מפסיק להיות בודד מאוד שם, אפילו מידת החברות שנערים כן יכולים לתת באופן בריא למי שעובד איתם אני לא יכול לקבל שם, כי ברגע שהקשר נעשה אישי ובצורת דיאלוג ולא רק להעניק חד-צדדית, הם מתייחסים אלי כאל גבר ואז אני מייד נחסם לחלוטין וכל הנפש שלי מרגישה כמו עין שמישהו מכניס לתוכה אצבע והיא מתקפלת פנימה מייד בלי שאני יכול לשלוט על זה. כשאני מצייר בראש סיטואציה חברתית כלשהי שבה אני יכול להציג את עצמי כאשה במוצהר, אני מרגיש שאני אוכל להיפתח ולחיות ולפרוח ולהתבטא ולהיות אני ולא יהיו לי שום בעיות של מיומנויות חברתיות. זה מצטייר בעיני כגן עדן. כמובן חוץ מהיסטריית הפחד של ההתחלה, לעכל את המוזרות של המצב הזה שלא התנסיתי בו מעולם. אבל אם עכשיו אגיע למקום העבודה כשאני נראה כגבר לגמרי (ואני לא מסוגל לחשוב על שינוי מין גופני ושינוי לבוש ולא רוצה את זה), ואומר יש לי בשורה, גיליתי שאני בעצם אשה, בבקשה תתייחסו אלי ככה ותדברו איתי בלשון נקבה. מייד יאשפזו אותי. מה כבר אפשר לצפות שיקרה, זה לא ביישנות וחוסר בטחון אלא צפי ריאלי לגמרי. לאן כן אני יכול ללכת ולהציג את עצמי ככה אין לי שום מושג ואני מיואש לגמרי מזה. הכתיבה שלי כאן זה לא תחליף לחברה ולא לשום דבר, אני פשוט מרגיש אבוד וחסר אוריינטציה בלי שום מושג קלוש מה לעשות ולאן לפנות. כבר קבעתי לבקר בבית הפתוח, אבל שם זה מקום לאנשים שעושים שינוי שמתבטא בחיצוניות שלהם, וזה נושא מרכזי שמעסיק אותם, ואני לא כזה בכלל ואין לי שום עניין במראה חיצוני ולבוש נשיים ומניירות קוויריות כלשהן ושום דבר כזה, אולי רק להיקרא בשם נשי ושידברו אלי בלשון נקבה, אבל אני לא חושב שגם שם יוכלו לעשות בטבעיות ורצינות דבר כזה כשאני נראה ומתנהג חיצונית כמו גבר סטרייט סולידי ורגיל לגמרי, אפילו עם רישול גברי אופייני. אין לי תכונות של הומו, אני לא קולט אם מישהי משנה את התסרוקת כמו כל הגברים הקלוצים. שינוי הלבוש וכל הצד הגופני ההופעתי של טרנסג'נדריות זר לי לגמרי ואין לי שום חיבור ונטייה לזה ושום התעניינות בזה ואם ידברו על זה ויתעסקו בזה אני אשתעמם וארגיש שוב מנותק לגמרי. קשה לי מאוד לראות שאמצא שם את מקומי. אולי אני צריך לשבור מוסכמות תרבותיות ופחדים ואז אולי אוכל להיפתח לרעיון שאני כן צריך לעבור שינוי של מראה חיצוני, אבל אני עוד רחוק מאוד משם ויש לי המון ספיקות אם אוכל אי פעם להתחבר לזה, ממש ברור לי שאין בי את זה. אני בכל זאת מתכנן ללכת לבית הפתוח במטרה שאולי אתרגל לזה ואשתחרר, אבל זה צעד שאני גורר את עצמי אליו בכח רק מההגיון, ורגשית מהכי בפנים ברור לי שזה בכלל לא הכיוון בשבילי. זו הפעם הראשונה שאני מדבר על כל זה מחוץ לחדר הפסיכולוגית, אני לא יודע בכלל מה אני עושה פה ולמה אני כותב, זה אקט סתמי של יאוש והיסטריה ובלבול ומצוקה קשה. זה חלום בשבילי להיות בחברת לסביות ולהתקבל כאחת מהן ושידברו אלי בלשון נקבה, אבל אני מבין לגמרי שזה בלתי אפשרי לחלוטין, אין שום אפשרות שהן תוכלנה לראות בי בטבעיות ואמון אשה כשאני בגוף ומראה של גבר. אני באמת לא רואה מה טוב יכול לצאת מזה שכתבתי פה, ומפח נפש ובושה מחפירה וכאב גדול כבר יש ובטוח רק יהיה יותר, ואני בעצם מתחרט שבכלל כתבתי. אני בוכה עכשיו. זה באמת מיותר, הלוואי שהייתי יכול למחוק את הכל. בכל מקרה תודה לך, גם לפרוק זה משהו.
בהצלחה שיהיה!
