'בקשה
(זה היה סיכום למבחן, hence הסגנון התמציתי-משהו
) אותו הים / עמוס עוז נכתב בסוף שנות ה-90. יצירה פוסט-מודרניסטית. יצירה דקדנטית (=של סוף מאה) - תחושה של רוויה, בשלות יתר, עייפות, אך גם השלמה. יצירת של אינדיבידואליות קיצונית. המבנה: היצירה מורכבת מקטעים בעלי אופי שונה (לא בסדר כרונולוגי) - סיפורים, שיחות, פרוזה, דיווח, ראיון, תקציר. לכל קטע יש כותרת. במבנה שטחי-לכאורה זה יש אמירה על השטחיות של החיים. היצירה היא פוליפונית (=מרובת קולות) ומרובת ז'אנרים. העלילה: מסופר על אלבר דנון, רואה חשבון, שאשתו נדיה נפטרה מסרטן השחלות. לאחר מותה יוצא בנם, ריקו-דוד, לטיול בטיבט. חברתו של ריקו-דוד, דיתה ענבר, מסתבכת בחוזה לתסריט, מבקשת עזרה מאלבר, ומתארחת בביתו. אלבר מנהל מערכת של ספק-ידידות-ספק-רומן עם בטין, שעובדת איתו, אך גם נמשך אל דיתה. העלילה עולה מבין השורות, כיוון שאין סיפור מסודר ואין זמנים. תשתיות ספרותיות:
מושגים מהמוסיקה הכנסייתית-ליתורגית - אדג'ו, מגניפיקנט.
קֹהלת - יצירה של אדם בוגר, תחושה של קץ, השלמה, מצב האדם ביקום. עוז מנסה ליצור קול חדש, אך הקול החדש אומר שאין חדש תחת השמש.
מיתולוגיה יוונית - סיפור אורפיאוס ואורדיקי - ריקו-דוד פוגש אשה בשם מרים בכפר דייגים נידח, ובאמצעותה מנסה להעלות באוב את אמו. הוא נלחם ברצונו להביט לאחור, אל עברו. הסירות שמוזכרות הן הדרך לשאול המיתולוגי, אך כאן מרים הולכת ראשונה, בהיפוך מהסיפור המיתולוגי, אך לא מצליחה להוציא את ריקו-דוד מהשאול של נשמתו. התיאור באותו קטע תואם למיתולוגיה. "המנגן, תמיד אחורה הוא מנגן" - כמו אורפיאוס, המחבר כותב כדי להעלות משהו מהשאול.
מיתולוגיה מזרחית - העיר האגדית והאוטופית קסנדו שמרקו פולו מזכיר בכתביו. כאן היא שמו של באר-ריקודים ("קסנדו פתוחה עד האור"), שיש בו נשים מפוקפקות.
אגדת איש השלג.
צ'כוב - בטין מטלפנת אל המחבר כשהיא קוראת על חיי צ'כוב. לצ'כוב יש דימוי של סופר עייף, הוא סופר של סוף מאה, כמו עוז.
קפקא - הסיפור "רופא כפרי" של קפקא מדבר על תהליך היצירה. כל הדמויות הן חלק מנפשו של המחבר, כמו ביצירה זו. המחבר מסתכל אחורה וכותב כדי לרפא את עצמו.
זלדה - היתה מורתו של עוז. מוזכרת במפורש ומצוטטת. יש הרמזים לשם ספרה "הכרמל האי-נראה". דרך דבריו על זלדה אומר עוז דברים על יצירתו-שלו.
ביאליק.- "משם מאחד האיים". יש שאיפה רומנטית להיות באיי הזהב, בכרמל האי-נראה, ויש ויתור על השאיפה.
טרגדיה יוונית, אדיפוס - ריקו-דוד שוכב עם אשה שהיא כאמו וחולק את ערשו (יכול להיות גם ערש מוות) עם אביו. בקטעים רבים לא ברור מי מדבר אל מי, וריקו-דוד ואביו מתחלפים, כמו בטרגדיה היוונית.
הלכה יהודית - סופר הוא כמו "כילי שהריח שמועת זהב ילבש שחורים" - מזכיר את ההלכה לפיה מי שגבר עליו יצרו ילבש שחורים וילך לעיר אחרת - היצר הספרותי הוא בושה, המחבר צריך להוציא את עצמו לגלות. עוז כתב את ספרו בגלות (בחו"ל).
מקרא - ביחסים בין דיתה לאלבר יש הרמז לסיפור אונס דינה. בקטע "בהחלט יש מקום לקוות" אלבר חושב על ריקו-דוד במזרח ויש דמיון לקינת דוד על אבשלום.
שיר השירים - חברתה של נדיה מסבירה לה על התעוררות האהבה, אך אהבתה של נדיה לא מתעוררת (התייחסות אירונית).
"דון קיחוטה" לסרוונטס - יש שבירת חיץ בין הדמויות למחבר והדמויות מדברות על המחבר שכותב אותן ועל הספר לפני שנכתב. גם "דון קיחוטה" הוא יצירה דקדנטית. הקטע בו מסביר ריקו לדיתה איזה בן זוג היא צריכה לחפש מזכיר קטע דומה מ"דון קיחוטה". סרוונטס כתב את ספרו בכלא ועוז כתב את ספרו ב"גלות" (בחו"ל).
איוב.
"מאהבה של ליידי צ'טרלי" - ריקו-דוד אומר שעדיף שבן זוגה הבא של דיתה יהיה קבלן שייתן לו לגור בבקתת הגנן (רוצה להיות מאהב ולא בעל).
שירה פופולרית.
אגדת "בגדי המלך החדשים" - מובאת כפארודיה, כל מילה נבחנת. אנלוגיות: אין אנלוגיות קבועות לאורך כל היצירה, כי היצירה היא פוסט-מודרניסטית.
ריקו-דוד אנלוגי למחבר בכך שהוא נאבק ברצונו להביט אל עברו.
בטין אנלוגית לשאר הדמויות בכך שהיא חיה בעבר.
ריקו-דוד מחפש תחליפים לאמו ואלבר מחפש תחליפים לדיתה, בה הוא חושק.
היחסים בין ריקו-דוד לילד הטיבטי שהוא מאמץ אנלוגיים ליחסיו עם אביו - הוא רוצה בילד יותר משהילד רוצה בו, הילד בורח ממנו והוא רוצה להתאבל.
איש השלג אנלוגי לריקו-דוד - קר ומנוכר, ללא הורים, משפחה, מחויבות ומוות (ע"פ מאמרו של שקד איש השלג מבטא את המוות).
בטין אנלוגית לשאר הדמויות בכך שהיא שומרת חפצים של בעלה המת - דבֵקה בעבר. שם היצירה: כולם ימותו בסוף, אך הים יישאר אותו ים. כמעט כל הדמויות יתומות, הן נעות ונדות, אבל הטבע, ההרים והים הם קבועים. מה שיישאר בסוף הם ההרים של טיבט ואולי שולחן הכתיבה של המחבר. היצירה עוסקת בארעי ובחולף לעומת הקיים והקבוע. מאפיינים פוסט-מודרניסטיים: (ע"פ מאמרה של טליה הורוביץ)
עירוב צורות שיח שונות, לרוב לא ברור מי מדבר עם מי.
חזרה אל דגמי-עבר - תשתיות מקראיות, קֹהלת, שיר השירים, איוב, שמובאות בצורה מודרנית. יש חזרה לילדותו של המחבר וילדותן של דמויותיו.
אוסף של ז'אנרים - סיפורת, שירה, מסה היסטורית, ניתוחים פוליטיים, הרהורים היסטריוסופיים, קטעי הגות, אמירות פילוסופיות, ארס-פואטיקה.
עירוב של היפר-ריאליזם ובדיון - "מנזר ההד", קיים במציאות, אך הוא גם סמל - כולם הדים של כולם.
אין משמעות אחת ליצירה, כל אחד רואה אותה אחרת. הסופר אינו "אורים ותומים", אלא רק דמות ביצירה.
יצירה פמיניסטית = שוברת מוסכמות חברתיות ונלחמת בעריצות.
המחבר מבקר את עצמו, מתייחס לביקורות אחרות על יצירתו, משוחח עם הדמויות שלו על הספר שלא נכתב, מתערב איתן במצבים שונים ביצירה. מוקדים גיאוגרפיים: יש 3 מרחבים עיקריים - טיבט (שם נמצא ריקו-דוד), בת ים (שם נמצא אלבר) ויפו (שם נמצא היווני המדבר עם המתים). הקטע "מגניפיקנט" מתרחש בגינת המחבר בערד. מצבים פוליטיים: הפוליטיקה ביצירה היא בהיקף קטן הרבה יותר מיצירותיו האחרות של עוז, ומיוצגת ע"י ריקו-דוד בעיקר.
עוז מבקר את חבריו השמאלנים יפי-הנפש (למרות שגם הוא שמאלני).
אלבר מנהל עם המחבר ויכוח פוליטי.
ריקו-דוד קורא על נושאים "כבדים" (אקולוגיה, התעללות בילדים וכו'), אך לא מתחשב ברגשות אביו. הוא בורח בגלל אביו אך גם חוזר בגללו.
