מחסן הכותנה

[בוטן קלוף]

מחסן הכותנה

היינו מטפסים לראש ההר המושלג
של הכותנה שנאספה, מנוקדת גרגירים.
זרקנו זה את זה אל הרצפה הלבנה, יודעים
שלעולם לא נוכל לפגוע זה בזה ולא יודעים
כמה זמן עוד נותר
בעולם.
היינו חופרים מחילה, שיכולה הייתה להתמוטט בכל רגע
(היום לא הייתי מרשה לבנותי
לעשות את מה שעשה אותי מאושר)
זוחלים בתוכה, מתוכה אל האור
רצים אל הקצה ומזנקים, מתוך תקווה ואמונה
שיש מספיק כותנה בעולם לעצור את נפילתנו
בְּרוך.

 

[aiziq]

כוספה!!!!!

גם אצלי זה זכרון ילדות חזק ביותר!

אתה כותב על מחסן הכותנה אבל אצלנו זה היה הר הכוספה ( גרעיני הכותנה עם קצת שאריות של ההלקט) שאוחסן כדי להזין בו את הפרות.
את הכותנה המלוקטת הכרנו מזמן הקטיף, היינו עומדים על ה"מהדק" וממתינים בקוצר רוח שתבוא "עגלת הביניים", אחרי שהתמלאה מעמלן של ה"קטפות" - ורגע לפני שהמהדק היה נכנס לפעולה ומשלים את הכנת ה"באלה" היינו קופצים בגיגית הענקית ומשתוללים בה כמו הייתה בריכת מים.
&nbsp
היום אי אפשר להשתעשע כך. ההורים השתנו, החוקים השתנו, ההיסטריה ההורית פושה בכל כמו מגיפה ממארת. לנו הייתה ילדות אחרת

 

[שמים1]

לי בילדותי לא היתה כותנה

ולא כוספה, אבל השתוללתי במטעי תפוחי עץ בקרבת הבית , בקטיף, באכילה ובמשחקים בשבילים .
הפשטות הנפלאה , ידענו להנות מהדברים הקטנים והמאוד לא חומריים .

געגוע גדול לפשטות הזו .

 

[שמים1]

נוסטלגיה

אהבתי את התמימות
את לקיחת הסיכון מבלי לחשוב על התוצאות
והסיום כל כך יפה , שתהיה מספיק כותנה בעולם ללוות נפילה ברוך .

אמן .

 

[דייהטסו]

זורק רעיון...

זה יכול להיות גרעין מצויין לסיפור קצר.

 

[tagmdd]

כמה זיכרונות בבת אחת. תודה!

כמה אושר-ילדים היה טמון בקפיצה מראש ההר (שהגיע כמעט עם גג הסככה). היינו מתמלאים גרגרים לבנים.

נשמע לי כמו זמן בו ההורים נתנו לילדים שלהם להיות מחוץ לזמן.
"לא יודעים
כמה זמן עוד נותר
בעולם."

לא נראה לי שאמצא סככת כותנה כזו בעיר...