חלק ב'
אם נבחן את הלך הרוחות בקרב האנשים ברחוב, בישראל, אני לא מאמין שנגיע לתוצאות מפתיעות: וכאן נכנס סיפור החוויה האישית. לפני כמה שבועות נסעתי באוטובוס, בתל-אביב, עם החבר שלי. אין אנו מנסים להסתיר את האינטימיות שלנו כאשר אנו בציבור, שנינו מחוץ לארון במובן הזה, ולכן ללא ספק הנחנו את ידינו אחד על צווארו של השני, התקרבנו זה לזה, אולי אפילו החלפנו נשיקה. האוטובוס היה בין האחרונים לאותו לילה, ולידנו ישבה חבורה של נערים סטרייטים (או לפחות - סטרייט אקטינג) אשר היו בדרכם למועדון בנמל תל-אביב, המפורסם במסיבות הגייז שנערכות בו. כאן גילו הנערים שתי פנים שונות: מעט לפני ש"הבחינו" בגילויי החיבה שלנו, נסובה השיחה על עליונותן של מסיבות גייז על פני מסיבות "רגילות". המוזיקה, האווירה והקהל, מסתבר, הרבה יותר טובים במסיבות שמיודעות להומואים. עשר דקות לאחר מכן, כאשר התדיינו על נושא אחר בכלל, רכן אחד מהם לעבר השני ולחש לו משהו באוזן. האחרון הגניב לעבריינו מבט, והנהן לעבר הראשון, אשר מיהר לספר על "התגלית" לחבריו. במהרה היה ברור, גם אם השיחה התנהלה בלחישות, כי עיקרה בנו. הגנבות המבט נמשכו. הקולות עלו (אני מזהה את המבטים והטונים האלה באופן אינסטינקטיבי.) כמו תמיד, הן הובילו להערות גסות ומעליבות, עדיין לא מופנות ישירות לעברנו. כאשר ירדנו מהאוטובוס, הקריאה "אומואים! " נשמעה בצירוף צחוק של הקלה מקרב כל הנערים. לנערים האלה יש, מן הסתם, חברות. הן חושבות שהומואים זה "מגניב," אבל רק בגלל שההומואים היחידים שהן ראו אי פעם היו על מסך הטלוויזיה, גבוהים, חטובים, יפים וטרנדיים. בהיתקלן בפעם הראשונה בזוג הומואים נמוכים, שמנים, מכוערים או חנונים, הן תפנינה את מבטן בגועל. בדיוק כמו הפקידה בצבא שצפתה ב"הכי גאים שיש" באופן קבוע אבל סיפרה לי שלדעתה, לא היה צריך לגייס אותי לצבא, בגלל שהומואים אינם יציבים נפשית. יש, אולי, אף מקום לציין כאן את התקיפה הפיזית שעברו משתתפי הפגנת ה-30 באפריל, בגינת שינקין, בשל היותם להט"ב ו/או התנגדותם לתוכנית הכלכלית. בחלקים אחרים של החיים בישראל - החלקים הלא-חילונים, לא-יהודים או לא-תל-אביביים שלה - המצב אף קשה יותר. הטווח נע בין התעלמות מהנושא כאילו שאינו קיים, או שהוא חולי של חברה אחרת (הפלסטינים אזרחי ישראל) ועד לאלימות והתעמרות מילולית וגופנית בגייז (החברה החרדית והפלסטינים בשטחים הכבושים). התעלמותה של המדינה וחוסר הניסיון להגן על הנפגעים מתופעות אלו ידועות ומפורסמות. שוב, לכאורה, עוד דוגמה מובהקת לעזרתה של הגלובליזציה למאבקם של הגייז: בעולם הראשון, זה הזוכה לקבל בפניו את הלחי הנאה של הישבן הקפיטליסטי, מתפשטות זכויות הגייז כמעט באותה מהירות שבה נעלמת מדינת הרווחה; בעולם השלישי, הזוכה ללחי השניה, ואשר דרך החיים הממותגת אינה שולטת בו, נשמר מצבם ה"ישן". אה, רגע, אבל בעצם, העולם הראשון חי על חשבונם של העובדים בעולם השלישי - אשר אינם יכולים לצרוך מותגים מפני שהם משתכרים מאית מעלותם! כך שלהומו התל-אביבי טוב בחייו מפני שרע לפועלת הלסבית הפלסטינית, וללסבית האמריקאית טוב מפני שרע לפועל ההומו הסיני. למקום אליו מגיעה חברת הצריכה, מגיעות גם זכויות לגייז - נכון או לא נכון? לפחות מראית-העין שלהן. אך חברת הצריכה הזו חיה על חשבונן של חברות אחרות, חברות המייצרות רק למען ייצוא, ואשר לא נותר בידן מספיק למען הרווחה שלהן עצמן (בדיוק כשם שהגלובליזציה מביאה "חופש" בדמות הזכות לבחור בין מקדונלדס לבורגר קינג לעולם המערבי, ואילו לעולם המזרחי-דרומי היא מביאה סבל ודיכוי). אבל למה בעצם אני אומר שזו רק מראית עין של זכויות גייז? מפני שגם באמריקה, שם נמשך המאבק למען הזכויות האלו כבר למעלה מ-30 שנים, רובו בצורה פרו-קונסומריאלית, הוא עדיין לא קרוב לשוויון זכויות מלא. ובדיוק כפי שאין זה מעניין את ההומואים והלסביות של ניו-יורק וקליפורניה מצבם הגרוע של להט"ב במדינות מרכז ארה"ב ("שיבואו לסאן-פרנסיסקו"), כך גם מתנהגים ההומואים והלסביות התל-אביביים המנסים לחקות אותם. כל זאת, תוך התעלמות מהעובדה כי במדינות הרווחה של צפון אירופה קיימת התקדמות אדירה בזכויות הקווירים, לצד זכויות אדם בכלל, המשאירה את השיטה הניאו-ליברלית הרחק מאחור (אם כי מדינות אלו עדיין רחוקות מלהיקרא סוציאליסטיות, הקפיטליזם בהן הוא אולי "לייט" אך עדיין קיים). בישראל, כמו בארה"ב, שולטת בקרב קברניטי הפעילים למען זכויות גייז הגישה הימנית-ליברלית (במובן האמריקאי של המילה), בה טוען הימין בעד שוק חופשי ומדבר בגנותם של מגבלות על ההתנהגות ("מגבלות" בצורת מסים, פיקוח על עסקים וכד\'). כאן כמו שם זהו אותו ימין אשר מתערב ומגביל את חייהם והתנהגותם של אינדיבידואלים שאינם בני האלפיון העליון. אותו ימין כלכלי האומר כי לחברות אמור להיות חופש לפעול כרצונן, כולל החופש להתמזג זו ובזו, לרכז את ההון ולצבור יותר ויותר כוח פוליטי, הוא המונע מעובדים להתאגד כרצונם, ולצבור יותר כוח פוליטי. באותה רוח, גורמים בתקשורת ההמונים אשר טוענים כי הם בעד זכויות של להט"ב, ומעודדים אנשים להגדיר את עצמם חברתית, פוליטית וכלכלית על פי הנטייה המינית שלהם, באותה עת תורמים לכוחות המסתירים ומונעים מבני אדם את האפשרות להגדיר את עצמם חברתית, פוליטית וכלכלית על ידי פי הסטטוס שלהם במאזן השליטה על אמצעי הייצור. ומתוך הניסיון להגביל את חייהם של בני אדם, לכפות עליהם צורות חיים שאינן מקובלות עליהם, צומח, או אמור לצמוח, כוח ההתנגדות לשיטה הקיימת. לסביות, הומואים, בי וטרנס, אמורים להבין כי המאבק החברתי שלהם, המאבק בו הם דורשים את זכויותיהם מהמדינה, אינו יכול להתמצות בהתרפסות בפני בעלי ההון, או בהסתפקות בפירורים של זכויות משולחנם של גזע השליטים בעלי זכויות היתר. הם אמורים להבין שכל עוד סגמנטים מסוימים של החברה מופלים לרעה, יהיו בקרבם גייז שיופלו לרעה. כאשר מפוטרים עובדים בעלי זכויות סוציאליות ומוחלפים בעובדי חברות כ"א חסרי זכויות, יש גייז בתוך אלה כשם שיש בתוך אלה. כאשר נכלאים פלסטינים מאחורי מכשולי הפרדה ובמחסומים, יש ביניהם גם גייז כלואים. והדרישה הבסיסית של התנועה ההומו-לסבית-בי-טרנס להכרה בנו כבני אדם שווי זכויות, אינה מנותקת, ואסור שתהיה מנותקת, מזכותם של כל בני האדם (והחיות) להכרה כישויות שוות זכויות. ואת הזכויות האלו יש לדרוש משני הגורמים המרכזיים בחברה: הבירוקרטיה הממשלתית השולטת במוסדות המדינה ובעלי ההון השולטים באמצעי הייצור, השיווק והתקשורת (ובעצם גם בממשלה).