מחיר הגאווה

  • פותח הנושא THACO
  • פורסם בתאריך

THACO

New member
מחיר הגאווה

שלום רב לכולן/ם, אני מפרסם כאן מאמר שכתבתי - אני מקווה שתקראו אותו, תהנו ממנו ותגיבו עליו. בברכה, יניב רוזנר
 

THACO

New member
חלק א'

מחיר הגאווה מחשבות אקראיות על קווירים וגלובליזציה יניב רוזנר לפני חודש ניהלתי שיחה עם ידיד טוב שלי בארה"ב, שהמודעות החברתית שלי (אם קיימת בכלל) היא כאין וכאפס לעומת זו שלו. סיפרתי לו שהשנה יתקיימו בישראל ארבעה מצעדי גאווה, בארבע ערים שונות. צחקתי והוספתי שבשנה הבאה בטח יהיה גם מצעד באום-אל-פאחם. הוא הרצין ואמר: "רק זה חסר להם עכשיו. כאילו שהמצב שלהם לא גרוע מספיק גם ככה." --- מתוך הריסות "העולם הישן" (האתני, הרב-תרבותי), עולה "העולם החדש", אותו כפר גלובלי חד-קוטבי, הפונה לעבר ארצות-הברית. ובכפר כמו בכפר, לכולם אותו חיוך ואותה בלורית שיער - כולם אוכלים באותו מקדונלדס, נועלים את אותו הנייקי, צופים באותו ערוץ MTV, מדברים באותה שפה, גם אם הדבר כרוך באובדן הזהות העצמית וחופש המחשבה שלהם. בצד השני של הכפר, אם הם לא צורכים את המוצרים האלה, הם עסוקים בלייצר אותם ולהפוך להיות תלויים בחברות המעסיקות אותם - גם אם הדבר כרוך בויתור על איכות הסביבה, זכויות האדם ולעיתים קרובות גם חייהם. אך בניגוד לאותו כפר אוטופי, בין יפי הבלורית לאחיהם היצרנים מפרידים תאגידי ענק השולטים על הרוב המוחלט של אמצעי הייצור והתקשורת. הם המוכרים תדמית צדקנית להמוני הצרכנים, ומרעילים את מוחם בסיסמאות חסרות משמעות: הם המעודדים ציניות לגביי כל דבר בעולם (למשל רווחה, סולידריות או חופש הבחירה) מלבד דבר אחד - המותג הקדוש, שהוא חזות הכל. זוהי העמדה הבסיסית של התנועה נגד גלובליזציה וקפיטליזם - פחות או יותר, מפני שאי אפשר לתאר מאבק כה רחב והטרוגני בכה מעט מילים, ובודאי שלא על ידי אדם אחד. אבל איך כל זה מתקשר אלינו, הלסביות, ההומואים, הביסקסואלים והטרנסקסואלים? המאבק לקידום זכויות הלהט"ב, בכל העולם, הוא מאבק השואב את דמותו מקהילת הגייז האמריקאית. בחודש יוני, ברוב העולם הראשון, נחוג חג שחרורנו באותה הדרך: מצעדים צבעוניים ברחובות, נאומים של נציגי הממשל, אירועי תרבות שונים, והרבה מסיבות. אירועים אלו באים לציין מאורע שקרה בארה"ב - בפאב ניו-יורקי - ואשר נחשב תחילת המאבק לשחרור הגייז (אם כי סימנים למאבק הזה אפשר היה לזהות עוד במהומות הסטודנטים הצרפתים שנה קודם לכן). הקהילה ההומואית עצמה, או לפחות החלק היהודי-חילוני-תל-אביבי שלה, מעצבת לא רק את דמותה הרוחנית אלא גם את דמותה הגופנית על פי הסטנדרט הכל-אמריקאי: מראה נערי, גוף שרירי ורזה, ללא שיער גוף, לבוש בבגדי מעצבים ואפוף ניחוח בושם יוקרתי, בדיוק כמו בפרסומות הסטריליות והאולטרה-היגייניות שמשדרים תאגידי פרסום לתוך מוחנו 30,000 פעמים ביום. הלסביות לא טומנות ידן בצלחת בתחום זה. כמובן, יש הומואים תל אביבים שלא נראים או מנסים להיראות כאילו הגיחו מקטלוג של חברת אופנה טרנדית, כמו שיש הרבה לסביות שמוותרות על הליפסטיק-שיק; אך דימוי הגוף שנוצר בקרב פרטים אלה הוא בעל סיכוי רב להיות ירוד, והפופולריות שלהם אינם מרקיעה שחקים, מפני שאינם עומדים בסטנדרטים הגופניים העל-אנושיים שיוצרות התקשורת ומערכת הפרסום, בעידודם של קברניטי הקהילה. לא בחינם אנו מתרגשים בכל פעם שפרסומת קורצת או מחייכת לעברנו - לא סתם יש הרואים בכך ניצחון של הקהילה על כוחות חשוכים, הומופוביים המנסים לדכא אותה. אנו יודעים היטב, גם אם איננו מודעים לכך, שפרסומות הן-הן הנשק החינוכי האולטימטיבי, כלי שטיפת מוח (או שמא - הרעלת מוח) עילאי. מגיל צעיר הן חינכו אותנו לצרוך ולצרוך ולצרוך, ולהטיל ספק בכל דבר מלבד ביצרו של האדם להעשיר נכסיו. בתוך כל זאת, השתנתה התפיסה הישראלית המקובלת של הלהט"ב. מהגדרה המבוססת על האקט המיני בלבד ("אוכל בתחת," "מלחכת עשב") להגדרה בה אנו תופסים כל דבר אחר: חלקם של גייז בגריפת הרווחים ואופן הצריכה שלהם. ההומו והלסבית הם אלה המרוויחים טוב, משקיעים בטיפוח מראם החיצוני, ההולכים למסיבות טובות. הבי-סקסואל הוא המגניב, המחובר ל"טרנד". וכולם ממתגים את המיניות שלהם. מזון מהיר, בידור מהיר, ועכשיו גם תרבות מינית אינסטנט. בתחום זה, יוצאים דופן הטרנסקסואלים, אשר עדיין מוגדרים ע"י האקט המיני שלהם ("זונות"), כנראה מפני שדרישתם העיקרית (הגדרה עצמית של המגדר לא על פי מינם הביולוגי) היא לא צרכנית באופן מובהק (מלבד הרווח הברור לתעשיות ההורמונים והניתוחים הפלסטיים). גם הגישה של לסביות, הומואים, בי וטרנס כלפי עצמם השתנתה - תוך הפנמת הערכים של מקביליהם האמריקאיים וקבלת חוקי המשחק התאגידיים. היינו, תפיסת עצמנו יותר כקהל יעד שיווקי מאשר קבוצת מיעוט הנמצאת במאבק חברתי למען זכויותיה הבסיסיות. הזכויות שאנו דורשים לעצמנו - הכרה בזוגיותנו, הקמת משפחה, וכד' - הן זכויות אשר "קל", יחסית, למדינה ולשליטיה האמיתיים לתת לנו: זכויות אלו יעודדו, למעשה, צריכה גבוהה יותר של מוצרים על ידינו (אחרי הכל, המשפחה המודרנית היא מוסד שנושל מכל ערכיו היצרניים המקוריים והפך להיות גורם צרכני בלבד). מימושן מתעכב בשל קיומן של קבוצות כוח פונדמנטליסטיות וקבוצות שמרניות בחברה הישראלית ובחברה העולמית (בארה"ב, למשל, ה - Moral Right) וגם מפני שיש רווח כלכלי במאבק עצמו, אשר אינו רדיקלי, ואינו מהווה סכנה לאושיות החברה הקפיטליסטית. קידום זכויות הלהט"ב כחלק מייטוב כולל של זכויות העובד, לעומת זאת, מוצג כאינו מן-האפשר: במילים אחרות, יש לנו החופש למחות למען עצמנו כצרכני מיניות שונה, אך לא כעובדים, כנכים, כמובטלים, כגמלאים או כמהגרי עבודה. עד כאן. לכאורה, יש בדבריי המלצה ללהט"ב להתרחק ממאבק חברתי-פוליטי רדיקלי: למעשה, יש כאן בקשה לשקול מחדש את "הישגיו" של המאבק הפסאודו-אמריקאי ברחבי העולם. עד לפני כ-20-30 שנים, הוגדרה הומוסקסואליות בכל מדינות העולם כמעט כסטייה ופשע. כיום, לפחות בייצוג התרבותי של העולם הראשון, היא מוצגת כדרך חיים אלטרנטיבית אך חוקית ומקובלת לחלוטין. עם זאת, מתחת לחזות הכביכול-דמוקרטית שמשדרת התקשורת הגלובלית, אנו נתקלים בגילויים של אלימות כלפי הומואים ולסביות (גם בארה"ב, מקור הליברליות), אפליה כנגד הורים קווירים (גם בארה"ב, ערש הפלורליזם) ואף איסורים על קיום מערכות יחסים הומואיות (נכון - עד לאחרונה בחצי ממדינות ארה"ב, מעוז זכויות הפרט. שימו לב שהשינוי הגיע באיחור ובא ממערכת המשפט ולא מהממשל).
 

FreakOnALeash

New member
הערה לחלק הראשון

אני לא אוהב שאנשים מוצגים כצרכנים פאסיביים, במיוחד כאשר הכותב בעצמו מנסה להציג עמדה נאורה. אז באתי להגיד שיש מי מאיתנו שמשתדלים לממן את תאגידי המזון בתדירות נמוכה (חלקנו אפילו צמחונים וטבעונים), ואני למשל בתקופה האחרונה קניתי רק נעליים תוצרת הארץ ולא כאלו שמיוצרות במדינות עולם שלישי. תודה על ההקשבה.
 

THACO

New member
חלק ב'

אם נבחן את הלך הרוחות בקרב האנשים ברחוב, בישראל, אני לא מאמין שנגיע לתוצאות מפתיעות: וכאן נכנס סיפור החוויה האישית. לפני כמה שבועות נסעתי באוטובוס, בתל-אביב, עם החבר שלי. אין אנו מנסים להסתיר את האינטימיות שלנו כאשר אנו בציבור, שנינו מחוץ לארון במובן הזה, ולכן ללא ספק הנחנו את ידינו אחד על צווארו של השני, התקרבנו זה לזה, אולי אפילו החלפנו נשיקה. האוטובוס היה בין האחרונים לאותו לילה, ולידנו ישבה חבורה של נערים סטרייטים (או לפחות - סטרייט אקטינג) אשר היו בדרכם למועדון בנמל תל-אביב, המפורסם במסיבות הגייז שנערכות בו. כאן גילו הנערים שתי פנים שונות: מעט לפני ש"הבחינו" בגילויי החיבה שלנו, נסובה השיחה על עליונותן של מסיבות גייז על פני מסיבות "רגילות". המוזיקה, האווירה והקהל, מסתבר, הרבה יותר טובים במסיבות שמיודעות להומואים. עשר דקות לאחר מכן, כאשר התדיינו על נושא אחר בכלל, רכן אחד מהם לעבר השני ולחש לו משהו באוזן. האחרון הגניב לעבריינו מבט, והנהן לעבר הראשון, אשר מיהר לספר על "התגלית" לחבריו. במהרה היה ברור, גם אם השיחה התנהלה בלחישות, כי עיקרה בנו. הגנבות המבט נמשכו. הקולות עלו (אני מזהה את המבטים והטונים האלה באופן אינסטינקטיבי.) כמו תמיד, הן הובילו להערות גסות ומעליבות, עדיין לא מופנות ישירות לעברנו. כאשר ירדנו מהאוטובוס, הקריאה "אומואים! " נשמעה בצירוף צחוק של הקלה מקרב כל הנערים. לנערים האלה יש, מן הסתם, חברות. הן חושבות שהומואים זה "מגניב," אבל רק בגלל שההומואים היחידים שהן ראו אי פעם היו על מסך הטלוויזיה, גבוהים, חטובים, יפים וטרנדיים. בהיתקלן בפעם הראשונה בזוג הומואים נמוכים, שמנים, מכוערים או חנונים, הן תפנינה את מבטן בגועל. בדיוק כמו הפקידה בצבא שצפתה ב"הכי גאים שיש" באופן קבוע אבל סיפרה לי שלדעתה, לא היה צריך לגייס אותי לצבא, בגלל שהומואים אינם יציבים נפשית. יש, אולי, אף מקום לציין כאן את התקיפה הפיזית שעברו משתתפי הפגנת ה-30 באפריל, בגינת שינקין, בשל היותם להט"ב ו/או התנגדותם לתוכנית הכלכלית. בחלקים אחרים של החיים בישראל - החלקים הלא-חילונים, לא-יהודים או לא-תל-אביביים שלה - המצב אף קשה יותר. הטווח נע בין התעלמות מהנושא כאילו שאינו קיים, או שהוא חולי של חברה אחרת (הפלסטינים אזרחי ישראל) ועד לאלימות והתעמרות מילולית וגופנית בגייז (החברה החרדית והפלסטינים בשטחים הכבושים). התעלמותה של המדינה וחוסר הניסיון להגן על הנפגעים מתופעות אלו ידועות ומפורסמות. שוב, לכאורה, עוד דוגמה מובהקת לעזרתה של הגלובליזציה למאבקם של הגייז: בעולם הראשון, זה הזוכה לקבל בפניו את הלחי הנאה של הישבן הקפיטליסטי, מתפשטות זכויות הגייז כמעט באותה מהירות שבה נעלמת מדינת הרווחה; בעולם השלישי, הזוכה ללחי השניה, ואשר דרך החיים הממותגת אינה שולטת בו, נשמר מצבם ה"ישן". אה, רגע, אבל בעצם, העולם הראשון חי על חשבונם של העובדים בעולם השלישי - אשר אינם יכולים לצרוך מותגים מפני שהם משתכרים מאית מעלותם! כך שלהומו התל-אביבי טוב בחייו מפני שרע לפועלת הלסבית הפלסטינית, וללסבית האמריקאית טוב מפני שרע לפועל ההומו הסיני. למקום אליו מגיעה חברת הצריכה, מגיעות גם זכויות לגייז - נכון או לא נכון? לפחות מראית-העין שלהן. אך חברת הצריכה הזו חיה על חשבונן של חברות אחרות, חברות המייצרות רק למען ייצוא, ואשר לא נותר בידן מספיק למען הרווחה שלהן עצמן (בדיוק כשם שהגלובליזציה מביאה "חופש" בדמות הזכות לבחור בין מקדונלדס לבורגר קינג לעולם המערבי, ואילו לעולם המזרחי-דרומי היא מביאה סבל ודיכוי). אבל למה בעצם אני אומר שזו רק מראית עין של זכויות גייז? מפני שגם באמריקה, שם נמשך המאבק למען הזכויות האלו כבר למעלה מ-30 שנים, רובו בצורה פרו-קונסומריאלית, הוא עדיין לא קרוב לשוויון זכויות מלא. ובדיוק כפי שאין זה מעניין את ההומואים והלסביות של ניו-יורק וקליפורניה מצבם הגרוע של להט"ב במדינות מרכז ארה"ב ("שיבואו לסאן-פרנסיסקו"), כך גם מתנהגים ההומואים והלסביות התל-אביביים המנסים לחקות אותם. כל זאת, תוך התעלמות מהעובדה כי במדינות הרווחה של צפון אירופה קיימת התקדמות אדירה בזכויות הקווירים, לצד זכויות אדם בכלל, המשאירה את השיטה הניאו-ליברלית הרחק מאחור (אם כי מדינות אלו עדיין רחוקות מלהיקרא סוציאליסטיות, הקפיטליזם בהן הוא אולי "לייט" אך עדיין קיים). בישראל, כמו בארה"ב, שולטת בקרב קברניטי הפעילים למען זכויות גייז הגישה הימנית-ליברלית (במובן האמריקאי של המילה), בה טוען הימין בעד שוק חופשי ומדבר בגנותם של מגבלות על ההתנהגות ("מגבלות" בצורת מסים, פיקוח על עסקים וכד\'). כאן כמו שם זהו אותו ימין אשר מתערב ומגביל את חייהם והתנהגותם של אינדיבידואלים שאינם בני האלפיון העליון. אותו ימין כלכלי האומר כי לחברות אמור להיות חופש לפעול כרצונן, כולל החופש להתמזג זו ובזו, לרכז את ההון ולצבור יותר ויותר כוח פוליטי, הוא המונע מעובדים להתאגד כרצונם, ולצבור יותר כוח פוליטי. באותה רוח, גורמים בתקשורת ההמונים אשר טוענים כי הם בעד זכויות של להט"ב, ומעודדים אנשים להגדיר את עצמם חברתית, פוליטית וכלכלית על פי הנטייה המינית שלהם, באותה עת תורמים לכוחות המסתירים ומונעים מבני אדם את האפשרות להגדיר את עצמם חברתית, פוליטית וכלכלית על ידי פי הסטטוס שלהם במאזן השליטה על אמצעי הייצור. ומתוך הניסיון להגביל את חייהם של בני אדם, לכפות עליהם צורות חיים שאינן מקובלות עליהם, צומח, או אמור לצמוח, כוח ההתנגדות לשיטה הקיימת. לסביות, הומואים, בי וטרנס, אמורים להבין כי המאבק החברתי שלהם, המאבק בו הם דורשים את זכויותיהם מהמדינה, אינו יכול להתמצות בהתרפסות בפני בעלי ההון, או בהסתפקות בפירורים של זכויות משולחנם של גזע השליטים בעלי זכויות היתר. הם אמורים להבין שכל עוד סגמנטים מסוימים של החברה מופלים לרעה, יהיו בקרבם גייז שיופלו לרעה. כאשר מפוטרים עובדים בעלי זכויות סוציאליות ומוחלפים בעובדי חברות כ"א חסרי זכויות, יש גייז בתוך אלה כשם שיש בתוך אלה. כאשר נכלאים פלסטינים מאחורי מכשולי הפרדה ובמחסומים, יש ביניהם גם גייז כלואים. והדרישה הבסיסית של התנועה ההומו-לסבית-בי-טרנס להכרה בנו כבני אדם שווי זכויות, אינה מנותקת, ואסור שתהיה מנותקת, מזכותם של כל בני האדם (והחיות) להכרה כישויות שוות זכויות. ואת הזכויות האלו יש לדרוש משני הגורמים המרכזיים בחברה: הבירוקרטיה הממשלתית השולטת במוסדות המדינה ובעלי ההון השולטים באמצעי הייצור, השיווק והתקשורת (ובעצם גם בממשלה).
 

THACO

New member
סיכום

למטרה זו, מצעדי הגאווה אינם יכולים להיות רק מסיבות תחת-חסות ברחוב; ארגונים למען זכויות גייז אינם יכולים להתיימר בתואר המפוקפק א-פוליטיים; המאבק למען זכויות הגייז אינו יכול לתמוך או להזדהות עם גופים המעודדים אפליה או דיכוי של קבוצות אחרות; ואין אנחנו יכולים להתעלם מסבלם של אחרים בחברה בה אנו חיים, או סבל הנגרם בגלל החברה בה אנו חיים. הרחוב הוא שלנו, של האנשים, כל השנה, כשם שהאוויר הוא שלנו וחופי הים הם שלנו. מצעד הגאווה, כהפגנה המונית, אינו צריך להיות רווחי - הוא לא מועדון לילה או עסק כלכלי. כל מאבק חברתי הוא פוליטי (אם כי לא בהכרח פרלמנטרי). והסבל של אחרים הוא בהחלט העניין שלנו, בייחוד כאשר הוא נגרם בשמנו, או כביכול לטובתנו. על התנועה למען זכויות ההומואים לאחד שורות עם ארגונים סביבתיים, תנועות חברתיות, ארגוני נשים ונוער. עליה לקבל לתוכה את הלסבית, ההומו, הבי והטרנס החורגים מהנורמליות הקווירית הגלובלית, ולשים דגש גם על נושאים ומגזרים אשר אינם נתפסים כסקסיים או מקובלים. עליה להיות קשובה יותר ל"למטה" שלה, ולא להיות כלי לקידום האינטרסים של העומדים בראשה. בעלי הכוח יציבו את בני האדם ואת הסביבה במקום גבוה יותר מהרווחים רק בעקבות מאבק בלתי מתפשר של כוחות מתקדמים, אשר יובילו אותם להבין ששום אפשרות אחרת אינה באה בחשבון. ובעיקר - בואו נשאיר את החלום האמריקאי - לאמריקאים. --- הערת סיום: בכוונה בחרתי לא לשלב סטטיסטיקות או מראי מקום במסמך הקטן שחיברתי. מדובר במחשבות האישיות שלי, אשר חלפו במוחי בשעת לילה מאוחרת, ותוך כדי תקופת גמילה מ"קוקה קולה" (17 ימים בלי ועדיין סופר). עם זאת, אשמח לציין את מאמרו של פרופ' דניס אלטמן (ALTMAN), על גלובליזציה קווירית (On Global Queering), אשר שימש הבסיס לפיו נכתבו הדברים ולהוקיר תודות לכל חבריי שהאירו והעירו על המאמר.
 

TwelveEyes

New member
...

ואתה באמת מאמין שזה רעיון טוב להתאגד עם ארגונים אחרים? בוא נתחיל בכך שגם בארגונים החברתיים המתיימרים לחפש זכויות שוות למיעוטים שהם מייצגים יש ודאי כמות נכבדה של הומופובים אשר לא יראו את העניין בעין יפה, בלשון המעטה. גם הסיכוי שאי פעם רעיון כזה ייצא לפועל הוא קלוש - הרי כולנו אגואיסטים ודואגים לתחת שלנו לפני שאנחנו דואגים לזה של אחרים. ובצדק מסויים. "אם אין אני לי - מי לי?" ולעיתים, צדק כלפי אדם מסויים הוא עוול כלפי אחר. כך עובד העולם, מה לעשות, לכן קשה לי לראות איך איחוד שורות עם ארגונים אחרים יכול לצאת לפועל בהצלחה. אני חושבת שההיסטוריה כבר הוכיחה כמה פעמים כיצד אחדות היא רק צעד אחד מפשיזם. מיותר לציין, אני חושבת, שהגבר הלבן, הסטרייט והדתי-מסורתי יזעם מאוד על הקמתו של ארגון שכזה, וכמובן שלא ייתן לעניין לעבור בשקט. באשר לאמריקאים - בכל דור ודור ישנה אימפריה שמכתיבה לעולם הרחב את קצב וכיוון סיבובו. ההטפה האנטי-יאנקית שלך היא לא הראשונה ובוודאי לא האחרונה שתישמע בימינו. שאלתי היא: מה אתה שם זין? הרי עוד 100+ שנה, הכל יהיה היסטוריה וכולם יעברו להעריץ את האימפריה החדשה שתקום על חורבות ארה"ב, בעוד שהטפות כמו שלך יהוללו כסימני המהפכה הראשונים שהובילו לסדר העולם החדש. ובינינו, מה הסיכוי שמישהו באמת קולט את מה שאתה אומר? אני בטוחה שכל מי שקרא את המאמר שלך בוודאי חשב שהנקודה שלך מצויינת, בעוד הוא קם ממחשבו והלך לאכול קצת צ'יפס אמריקאי במקדונלד'ס המקומי. אנו, בני המעמד הבינוני-גבוה, הורגלנו מגיל צעיר לחיי נוחות שקטים. המחשבה שהם על חשבון חיי אחרים לא מעניינת אותנו ברוב שעות היממה, כי כפי שכבר אמרתי, כולנו קורבנות של הפרדוקס הידוע כאגואיזם סוציאלי. וכדי שלא ייקראו לי מתחסדת, אודה כאן שאני משתייכת לזן האנשים הזה. מפריע לי, כמובן, לחשוב שיש סבל בעולם, אבל בסופו של דבר הסיכוי שאני, או רוב האנשים, יפעלו בעניין הוא קטן, וגם מתוך אחוז האנשים האכפתיים - רובם יעדיפו פשוט לתרום כסף ולצפות באקשן מרחוק. אני מעריכה את המאמר שלך מאוד, ומסכימה עם הרבה נקודות שהעלית. העניין הוא שזה פשוט לא פרקטי. לפחות לא עד שנחליט לרדת בעצלתיים מכס האלפיון העליון ולהיזכר שבשביל אנשים מסויימים, נעלי ספורט חדשות זה דולר בשעה.
 

THACO

New member
ייאוש הוא לא אסטרטגיה

הייתי מחלק את הטענות שלך לשני חלקים - קשיים אובייקטיביים אמיתיים מצד אחד, וחוסר אמונה ביכולת לשנות את המצב מצד שני. נלך לפי הסדר: 1. הומופובים יש בכל מקום. הרעיון של התאגדות לא יוצא מנקודת הנחה שכל מי שבעד הצלת ירמוחי הביצה הוא גם בהכרח בעד שוויון זכויות ללהט"ב, בדיוק כמו שיש פעילים למען זכויות גייז - גזעניים. האם זה אומר שאיחוד אינו אפשרי? לא, זה אומר שבהתחלת הדרך נצטרך לעבוד קשה בשיכנוע אנשים, שכל מאבק למען שוויון צריך להיות גורף. עם זאת, אני מאמין שאנשים בארגונים הומניים הפועלים למען זכויות וחירויות אדם וסביבה יהיו פתוחים לשתף איתנו פעולה לאחר קמפיין "הסברה" מצידנו. 2. אחדות היא צעד אחד מפאשיזם כאשר המכנה המשותף לה הוא לאומניות, גזענות, מיליטריזם, שנאת האחר וכד'. 3. בכל הנוגע לגבר הלבן, הסטרייט והדתי-מסורתי - הוא זועם כבר על קיומם של ארגונים לקידום זכויות מיעוטים AS WE SPEAK. אם כל תנועת מאבק לשחרור (אפריקאים אמריקאים, נשים וגייז, לדוגמה) הייתה מתחשבת בזעמן של האליטות החברתיות, אף אחת מהן לא הייתה קמה. אם הייתי מחפש עניין ש"יעבור בשקט" הייתי תומך במאבק הדמוי-אמריקאי כבר עכשיו. תראי באיזה שקט מופלא עבר המצעד באמצעי התקשורת והשיח הישראלי, יחסית למשהו שעד לפני כמה שנים היה אירוע מחתרתי. 4. בשום תקופה בתולדות העולם לא הייתה לקבוצה כל כך קטנה של אנשים שליטה כל כך נרחבת על כל תחומי החיים של כל האנשים בעולם. אותי מעניין גם מה שיש עכשיו וגם מה שישיה בעוד 100 שנים. איך שהוא, העובדה שנכדיי יחיו תחת אימפריאליזם סיני לא מעודדת אותי. 5. אני לא פונה ולא אפנה לאלפיון העליון. האינטרס שלהם, שאינו ניתן לשינוי, הוא הגדלת הרווחים של עצמם, והוא לא תואם אף מאבק לשלום או לשוויון. 6. לא כל הלהט"ב הם בני המעמד הבינוני-הגבוה. בקשר לחלק השני, טיעונים של "כולנו אגואיסטים ודואגים רק לתחת של עצמנו", "כך עובד העולם", או "בכל דור ודור קמות אימפריות" לא מתקבלים בעיניי. זהו ייאוש שמוזן לתוך ורידינו ע"י הטלוויזיה, הפרסומות והתקשורת (שנשלטת ע"י... וגו'). לכן אני מאמין שהמאבק צריך להיות נגד השיטה הקיימת של טימטום בני האדם והרעלת הנפש שלהם. כבר נעשו בעולם הזה הרבה מאוד דברים שהוגדרו כ"לא פרקטיים" עד 5 דקות לאחר מימושם. הייתי ממליץ לך לקרוא (אם לא קראת עדיין, כמובן) את הספר "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן. אני לא מסכים עם כל דרכי הפעולה שלו, אבל התיאור שלו את מערכת שטיפת המוח הצרכנית הגורמת לעיסוק העצמי שלנו הוא מרתק ומזעזע. יותר חשובה מזה היא המסקנה הנובעת מהדברים, שאפשרי להוציא אנשים מהאדישות שלהם. פעילים חברתיים נוטים לטעום ייאוש בכמויות מסחריות. "לפעמים הייאוש נעשה יותר נוח". זה בטח לא היה כיף לפעילי המאבק ב"תוכנית הכלכלית להבראת המשק" לראות את החקיקה עוברת בכנסת. אבל להרים ידיים - זו לא אופציה.
 

FreakOnALeash

New member
משום מה אני תוהה...

אם יכול להיות שגם אתה לבן, מיינסטרימי בהתנהגות ובמראה, ומשתייך למעמד הביניים? D-:
 
למעלה