מחיאל ומחויאל

[אחילוד]

מחיאל ומחויאל

היש הסבר להבדל בין איות אותיותיו של מחויאל? תודה.

 

[פלגיה]

זאת תופעה נפוצה

של מילים 0ובעיקר שמות) שמופיעים בכתיבים שונים. מחויאל אינו היחיד.

 

[pembencipolisi]

גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר-צִוָּה אוֹתִי, לִהְיוֹת

פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה--אֲנִי וְאַחַי, לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי. " (נחמיה פרק ה' פסוק יד) "פחם" משמעו "פחה" בסיומת תחבירית של שם עצם לא מיודע , "הפחה" אותו מושג בסיומת תחבירית של שם עצם יודע. הנקרא "יחסות" לכל שם עצם , כוללל שם פרטי , בין ביחיד בין ברבים , היתה סיומת תחבירית המתאימה לתפקידו התחבירי במשפט. בעברית , אכדית , שבאית , הסיומת נכתבה באותיות. בעברית התקבעו כמעט כל הסיומות במשך הזמן , וגם יוחסה להן משמעות. בערבית עד היום , הסיומת נכתבת בעקר בנקוד , ומעוטה באותיות. המערכת הערבית היא שלמה גם בימינו. מבחינים בה ב 3 סיומות בלתי מיודעות עבור נושא / נשוא , מושא עקיף , מושא ישיר וכל השאר. 3 סיומות נוספות קימות למיודע ב"אל" וגם כל סמך הוא מיודע. שמות מורכבים , גם בעברית הם נסמכים ומיודעים. כמו "מחויאל" פרושו "האל מחיה אותו" ויחוסו כנושא לגבי עצמו. "מחיאל" באותה משמעות , אבל הסיומת שלו מסגירה את יחוסו כמי שאינו נושא או נשוא. וכן יש "פניאל" ו"פנואל" וגם "שמואל" משמעו "שם (ה)אל" כנושא. במושגים נסמכים יש בתנ"ך "חיתו-ארץ" "נאם בלעם בנו-בעור" ובשניהם "חיתו" וגם "בנו" הם נסמכים. הסדר : בעברית (ובערבית) "נסמך -> סומך" הסיומות בלשון רבים ובלשון זוגי נפוצות יתר גם בעברית , אבל מקובעות. הסיומת "ון" של נסיון רשיון ראשון שומרון (העיר על שם שמר)חדלון כשלון , חולון (שם העיר !!!!) גנתון (שם המושב !!!) חורון , וכל משקל פעלון / קטלון הם קבוע מערכת הסיומות ויש להם מקבילות בערבית במשקל "פעל(ון)" ודומיו, ה"מקורות" של הבנינים הראשון והשלישי בערבית. בתארים ובתאורים קים בעברית "חנם" (שורש חנן) "יומם" "אמנם" ואולי עוד דברים דומים , כולל "אפרים" וגם "ירושלים" ואפילו "אלהים" זהה צורתו ביחיד וברבים אבל ברור מקור היחסות שבו כי המושג "אלהים נבנה על שמות העצם "אל" ו"אלוה" (הכתיב הנכון בחולם חסר) אבל משמעותם הם מעין תאורי אופן, ומנוקדים בפתח , והסיומת "ם" חזקה בעברית מן ה "ן" לעתים , ויש לה מקבילות באכדית ובשבאית. בערבית כמעט כל הסיומות נהגות כ"ן" ומנוקדות ב"פתחה" פתח , ונכללות בהגדרת "כל השאר -> פתחה" כמו שאמר המרצה עזריאל נאור , שכנה זאת "שטת אנא כורדי" . ה"ם" בערבית שיך רק ל"הם" אנתם" ולשמות עצם זוגיים. ואם הזכרתי את הזוגיים , כל מערכתם היא מענין היחסות : בתאורי הזמן דקתים שעתים יומים שבועים חדשים שנתים , ובאברי הגוף עינים שנים שפתים ידים רגלים נחירים עפעפים , ובמספרים שנים מאתים אלפים ובשמות מקומות "שוה קריתים" "גבעתים". בלשון המשנה יש סיומות "ין" לכמה מושגים "נשואין גרושין עונשין פטורין" , ובכלל כל "ים" בלשון רבים הוא ענין היחסות בזכרים , ובערבית "ין" ברבוי השלמים. לגבי נקבות: העברית מסימת סיום כפול לשיוך לאומי ,אבל המשמעות שונה "עברית" (השפה , ולא רק...) לעומת "עבריה" (אשה) , הערבית רק הקרי מתחלף בהתאם לרצון הדובר: הכתיב של "ערביה" הוא זהה גם ביחס ללשון הערבית וגם ביחס לארץ ערבית או לאשה ערביה. אבל הדובר יכול להבדיל בשפה הספרותית , למי מכל המשמויות האלה הוא מתיחס , בהקשר למשפט. "רבות" גם הן מקבלות סיומת בנקוד. הקדמונים העברייםידעו את מערכת היחסות , ההוכחה נמצאת בספר נחמיה. הפסוק שהזכרתי למעלה "גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר-צִוָּה אוֹתִי, לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה--אֲנִי וְאַחַי, לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי."

 

[אחילוד]

תודה! מדהים!

החכמתי מעבר... תודה..

 

[pembencipolisi]

*מיודע *נסמך

 

[פלגיה]

תודה רבה ../images/Emo106.gif

התשובה נוספה ל"שאלות הנפוצות" של הפורום.

 

[פלמוני777]

3 הסיומות, האם כוונתך

לחירק, פתח, וקובוץ ? זכורני שהביאם הרמבם בצנעת אלמנטק בשם אבו נאצר אלפראבי, ולדבריו אין להם שימוש בשפה העברית. ואין זה אומר שהבנתי משהו מדבריך. אצלי כללי הדגדוג למטה מכל בקורת

 

[pembencipolisi]

"אבו נאצר אלפראבי" לא חשוד על ידיעת העברית

אז יש לתמוה מדוע הזכירו הרמב"ם ובענין הסיומות בערבית התכוונתי ל לחירק, פתח, וקבוץ וגם ל"תנוין" הכולל 3 סיומות אלה.

 

[פלמוני777]

האם ספרי אלפרבי תורגמו לעברית ?

 

[pembencipolisi]

חפוש אלפאראבי בעברית בגוגל

חפוש אלפאראבי בעברית בגוגל