מחוסרי הדיור
מחוסרי הדיור. האם לא זה העניין אשר אמור להתנוסס בכותרות העיתונים, יום יום? האם לא זה העניין אשר אמור להיות העניין המרכזי על סדר היום שלנו? ואולי השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא, איפה השמאל? אנחנו..... בנושאים הומנים אנחנו צריכים לטפוח לעצמנו על השכם. אנחנו דואגים, או משתדלים לדאוג לעובדים הזרים, לפלסטינים, ולכל מי שטיפה כואב לו הגב והוא לא גר לידנו. אבל למחוסרי הדיור, למובטלים, לעניים, לחולים ולעוד המון אנשים שגרים ממש לידנו, מרחק יריקה, ליד הבתי קפה שאנו נוהגים לפקוד כאשר דיכאון משתלט עלינו, ליד הסופרמרקטים בהם אנו קונים; להם אנחנו לא עוזרים, יותר מזה, אפילו לא מסמפתים. אבל אנחנו בוחרי שמאל, כל ארבע שנים מצביעים לעבודה, למר"צ, שינוי, בקיצור לכל אלו שגרים לידנו, וביחד נוסעים למחסומים להפגין נגד מדיניות הממשלה, ובדרך חולפים על פני שכונת התקווה, שיכון ד´ באר שבע, שיכון עליה כפר סבא, קטמון ירושלים, דורה נתניה, ג´סי כהן חולון, בת ים, ירוחם, דימונה, טבריה, טיבה,סחנין, קרית שמונה, ועוד ,ועוד, ועוד. תהרגו אותי, אני לא מבין. האם לא מר אהוד ברק, יוסי שריד, שולמית אלוני, דד צוקר, ועוד הרבה, צריכים לשבת עם השובתים בכיכר המדינה? או אולי ריח הזיעה, צבע הפנים, המיבטאים הלא מוכרים הם אלו שמבריחים אותם. אולי יותר קל לשמאל הישראלי להתחכך עם שחורים ואוכלי קוסקוס למינהם, כאשר הם יודעים שיצטרכו להיות אתם רק חלק מאוד קטן מהיום, ועם אלו שגרים לידם הם צריכים להיות כל היום, גם בזמן פעילות פוליטית וגם סתם ביום יום, ויותר מיזה לדעת ששניהם שייכים לאותו גזע ( אבל אבא איך זה, אני לבן והוא שחור?). האם זו לא תסמונת הילד שבורח לצרות של אחרים במקום להתמודד עם הצרות שלו? ועוד דבר מאוד חשוב לאנשי האוהלים. במאבק צריך להיות מופנה לאריק שרון, סילבן שלום הוא רק כלי משחק כמו כל המזרחים שהגיעו לכנסת והבינו מי בעלי הבית.
מחוסרי הדיור. האם לא זה העניין אשר אמור להתנוסס בכותרות העיתונים, יום יום? האם לא זה העניין אשר אמור להיות העניין המרכזי על סדר היום שלנו? ואולי השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא, איפה השמאל? אנחנו..... בנושאים הומנים אנחנו צריכים לטפוח לעצמנו על השכם. אנחנו דואגים, או משתדלים לדאוג לעובדים הזרים, לפלסטינים, ולכל מי שטיפה כואב לו הגב והוא לא גר לידנו. אבל למחוסרי הדיור, למובטלים, לעניים, לחולים ולעוד המון אנשים שגרים ממש לידנו, מרחק יריקה, ליד הבתי קפה שאנו נוהגים לפקוד כאשר דיכאון משתלט עלינו, ליד הסופרמרקטים בהם אנו קונים; להם אנחנו לא עוזרים, יותר מזה, אפילו לא מסמפתים. אבל אנחנו בוחרי שמאל, כל ארבע שנים מצביעים לעבודה, למר"צ, שינוי, בקיצור לכל אלו שגרים לידנו, וביחד נוסעים למחסומים להפגין נגד מדיניות הממשלה, ובדרך חולפים על פני שכונת התקווה, שיכון ד´ באר שבע, שיכון עליה כפר סבא, קטמון ירושלים, דורה נתניה, ג´סי כהן חולון, בת ים, ירוחם, דימונה, טבריה, טיבה,סחנין, קרית שמונה, ועוד ,ועוד, ועוד. תהרגו אותי, אני לא מבין. האם לא מר אהוד ברק, יוסי שריד, שולמית אלוני, דד צוקר, ועוד הרבה, צריכים לשבת עם השובתים בכיכר המדינה? או אולי ריח הזיעה, צבע הפנים, המיבטאים הלא מוכרים הם אלו שמבריחים אותם. אולי יותר קל לשמאל הישראלי להתחכך עם שחורים ואוכלי קוסקוס למינהם, כאשר הם יודעים שיצטרכו להיות אתם רק חלק מאוד קטן מהיום, ועם אלו שגרים לידם הם צריכים להיות כל היום, גם בזמן פעילות פוליטית וגם סתם ביום יום, ויותר מיזה לדעת ששניהם שייכים לאותו גזע ( אבל אבא איך זה, אני לבן והוא שחור?). האם זו לא תסמונת הילד שבורח לצרות של אחרים במקום להתמודד עם הצרות שלו? ועוד דבר מאוד חשוב לאנשי האוהלים. במאבק צריך להיות מופנה לאריק שרון, סילבן שלום הוא רק כלי משחק כמו כל המזרחים שהגיעו לכנסת והבינו מי בעלי הבית.