מחויבות
מחויבות
מילים עינת טמסות
18.8.2012
נוגה התיישבה במיטתה, מביטה דרך המראה הגדולה שבחדרה על האיש היושן לצידה מזה כמה חודשים , בתוך תוכה היא מאוד אוהבת אותו, אבל גם היא יודעת שזה לא יחזיק הרבה זמן מעמד , לא בגלל אהבה ,להפך היא גדולה מיום ליום ,אלה בגלל האהבה שלה לנסיעות הגדולות בארצות ניכר ,למרות שהיא באה ממשפחה ממוצעת יחסית ,והיא מעולם לא ממש למדה בכל הזדמנות מצאה לעצמה ,מקום ועבודה כדי לממש את החלומות שלה, ואז בגיל שבעה עשרה אמרה להם שהיא מפסיקה ללמוד , היא תעבוד עד הגיוס תתגייס, ואחר כך היא תנדוד לה בעולם הגדול ,תגמע בעיניה את הכל .
דמעה חמה זולגת על לחייה ,כשראתה אותו , גם הוא בא ממקום לא פשוט מקום שבו למד עבד התגייס ועכשיו ,הוא עובד כמחלק מים מינרלים ,ואוהב אותה מאוד , היא הוציאה מהמגירה שלה את המחברת הכסופה והעבת הכרס שלה , הייכן שהיא כתבה את כל הסיפורים שהיא שסיפרה לו, עד שנדמה לה כי כבר אינה מכירה אותה , מי היא באמת , המילים כתובות בכל מיני עטים ובכל מיני מצבים , בעיקר הכתב מורא על אי סדר בחייה , כשהיא יושבת בשדה התעופה מתכוננת לחזור , אומרת שלום לאמה המבוגרת הנמצאת בבית אבות ישן ,אך מאוד חם ומוגן בשבילה, והיא עושה חיים, והוא עובד קשה , רוקם לה חלומות על שתיב וערב ,מצייר אותה בעיניו ,במכחול דמיוני את האישה המסורה ,החמה האוהבת ,זו שתביא לו המשכיות ,והיא בתוך תוכה יודעת שהיא רוצה לחתוך ,אך לא יודעת איך .
זה הזמן חשבה לעצמה ,להשאיר לו את המכתב הארוך הזה שהיא כתבה לו יום קודם ,שימצא לו את האחת הנכונה, זו שהיא מגיעה לו וראויה לו,אך כנראה זה לא תהייה היא ,היא תמיד השוותה את עצמה לציפור הדרור ,ציפור כזאת שתמיד עפה חופשיה, כך היא הייתה עד שפגשה בו במעלית, כשהוא הביא לשכנה שלה ממעלה את הבקבוקים .
המבט הניצוץ, והצורך הקיומי שלה כאישה ,שלו כאיש , חיברו בניהם ,עכשיו אמרה לעצמה עכשיו היא לא יכולה יותר , היא אספה בחרש , את כל חפציה למזוודות , לקחה כל מה שיכלה , ויצאה לדרכה רק את המכתב השאירה לו על השידה ,מכתב שלא אמר הרבה ,כי לא רצה שיצא לחפש אותה .
בבוקר היא תתקשר לזו ששכרה ממנה את הבית ותגיד לה שתעשה בו כתאוות נפשה ,היא יוצאת לדרכה ,ולא יודעת לאן ,אבל לדרך של חופש ולא מחויבות .
הזמן עובר , היא כבר רחוקה , סגרה את כל הקבצות דיברה אם אמא שלא תגיד דבר , ונסעה הרחק הרחק, אל ארץ ניכר , וכמה שיותר נידחת , שם ששוב תשקע ברגשותיה, בהרהוריה ,במחשבותיה ,ואישה לעצמה .
שוב תקרע מעודנים מפוקפקים כמו שהיא אוהבת ,שוב תדבר בשפה זרה ,אבל תרגיש בתוך תוכה יהודייה לכל דבר ,העיקר החופש , החופש היכולת לעשות מה שבראש , אם מחליטים משהו אז מבצעים, לא נתקעים בזה , לא נעצרים, לא נוברים בדברים שמכבדים בלב , אלה חופשיים .
הוא התעורר ,קרא בשמה וזו לא ענתה , הוא מצא את המכתב שהשאירה על השידה , דמעות של כאב וזעם הציפו אותו, היא לא באמת אהבה אותו, כמו שהוא אהב אותה , הוא לא האמין שכל הזמן הזה סיפרה לו סיפורים ,כי היא סיפרה לו על איזה מחברת ,שהיא לקחה אותה איתה, כי לא רצתה לראות בעיניו את הכאב שהשאירה ממה שכבר עיניו ידעו .
מי את באמת נוגה שאל בכעס ובזעקה שהדהדה בכל חלל החדר, ורק הקירות היו עדים לכאבו המר ,והיא אי שם , פוסעת בשבילי העולם רחוקה ממנו , ממה ברחת צרך ,ולא היה לו מי שיענה לו ,או יסביר .
משהו דפק בדלת ,זו הייתה בעלת הבית שממנה שכרה את הדירה , כן אמר, אתה צריך להתפנות ,אני צריכה לסדר את הדירה לפני שיגיעו קליינטים חדשים.
אין בעיה חייך אליה חיוך מר , הוא אסף את חפציו , שלח מבט אחרון לדירה ויצא להתחיל את יומו ,שבור אבל יודע שהוא יתגבר על עזיבה זו ויתחיל חיים חדשים ,חיים אם משהי שלא תשקר לו ,משהי שתהיה כנה ואמתית בדבריה .
למה שקרה שאל שוב ושוב, לא יכלה להגיד לו את האמת שהיא לא מסוגלת להיות שייכת למשהו ,שהיא לא מסוגלת ,להיות בזוגיות ,במחויבות, הוא היה מבין אותה אם רק הייתה אומרת אמת .
מחויבות
מילים עינת טמסות
18.8.2012
נוגה התיישבה במיטתה, מביטה דרך המראה הגדולה שבחדרה על האיש היושן לצידה מזה כמה חודשים , בתוך תוכה היא מאוד אוהבת אותו, אבל גם היא יודעת שזה לא יחזיק הרבה זמן מעמד , לא בגלל אהבה ,להפך היא גדולה מיום ליום ,אלה בגלל האהבה שלה לנסיעות הגדולות בארצות ניכר ,למרות שהיא באה ממשפחה ממוצעת יחסית ,והיא מעולם לא ממש למדה בכל הזדמנות מצאה לעצמה ,מקום ועבודה כדי לממש את החלומות שלה, ואז בגיל שבעה עשרה אמרה להם שהיא מפסיקה ללמוד , היא תעבוד עד הגיוס תתגייס, ואחר כך היא תנדוד לה בעולם הגדול ,תגמע בעיניה את הכל .
דמעה חמה זולגת על לחייה ,כשראתה אותו , גם הוא בא ממקום לא פשוט מקום שבו למד עבד התגייס ועכשיו ,הוא עובד כמחלק מים מינרלים ,ואוהב אותה מאוד , היא הוציאה מהמגירה שלה את המחברת הכסופה והעבת הכרס שלה , הייכן שהיא כתבה את כל הסיפורים שהיא שסיפרה לו, עד שנדמה לה כי כבר אינה מכירה אותה , מי היא באמת , המילים כתובות בכל מיני עטים ובכל מיני מצבים , בעיקר הכתב מורא על אי סדר בחייה , כשהיא יושבת בשדה התעופה מתכוננת לחזור , אומרת שלום לאמה המבוגרת הנמצאת בבית אבות ישן ,אך מאוד חם ומוגן בשבילה, והיא עושה חיים, והוא עובד קשה , רוקם לה חלומות על שתיב וערב ,מצייר אותה בעיניו ,במכחול דמיוני את האישה המסורה ,החמה האוהבת ,זו שתביא לו המשכיות ,והיא בתוך תוכה יודעת שהיא רוצה לחתוך ,אך לא יודעת איך .
זה הזמן חשבה לעצמה ,להשאיר לו את המכתב הארוך הזה שהיא כתבה לו יום קודם ,שימצא לו את האחת הנכונה, זו שהיא מגיעה לו וראויה לו,אך כנראה זה לא תהייה היא ,היא תמיד השוותה את עצמה לציפור הדרור ,ציפור כזאת שתמיד עפה חופשיה, כך היא הייתה עד שפגשה בו במעלית, כשהוא הביא לשכנה שלה ממעלה את הבקבוקים .
המבט הניצוץ, והצורך הקיומי שלה כאישה ,שלו כאיש , חיברו בניהם ,עכשיו אמרה לעצמה עכשיו היא לא יכולה יותר , היא אספה בחרש , את כל חפציה למזוודות , לקחה כל מה שיכלה , ויצאה לדרכה רק את המכתב השאירה לו על השידה ,מכתב שלא אמר הרבה ,כי לא רצה שיצא לחפש אותה .
בבוקר היא תתקשר לזו ששכרה ממנה את הבית ותגיד לה שתעשה בו כתאוות נפשה ,היא יוצאת לדרכה ,ולא יודעת לאן ,אבל לדרך של חופש ולא מחויבות .
הזמן עובר , היא כבר רחוקה , סגרה את כל הקבצות דיברה אם אמא שלא תגיד דבר , ונסעה הרחק הרחק, אל ארץ ניכר , וכמה שיותר נידחת , שם ששוב תשקע ברגשותיה, בהרהוריה ,במחשבותיה ,ואישה לעצמה .
שוב תקרע מעודנים מפוקפקים כמו שהיא אוהבת ,שוב תדבר בשפה זרה ,אבל תרגיש בתוך תוכה יהודייה לכל דבר ,העיקר החופש , החופש היכולת לעשות מה שבראש , אם מחליטים משהו אז מבצעים, לא נתקעים בזה , לא נעצרים, לא נוברים בדברים שמכבדים בלב , אלה חופשיים .
הוא התעורר ,קרא בשמה וזו לא ענתה , הוא מצא את המכתב שהשאירה על השידה , דמעות של כאב וזעם הציפו אותו, היא לא באמת אהבה אותו, כמו שהוא אהב אותה , הוא לא האמין שכל הזמן הזה סיפרה לו סיפורים ,כי היא סיפרה לו על איזה מחברת ,שהיא לקחה אותה איתה, כי לא רצתה לראות בעיניו את הכאב שהשאירה ממה שכבר עיניו ידעו .
מי את באמת נוגה שאל בכעס ובזעקה שהדהדה בכל חלל החדר, ורק הקירות היו עדים לכאבו המר ,והיא אי שם , פוסעת בשבילי העולם רחוקה ממנו , ממה ברחת צרך ,ולא היה לו מי שיענה לו ,או יסביר .
משהו דפק בדלת ,זו הייתה בעלת הבית שממנה שכרה את הדירה , כן אמר, אתה צריך להתפנות ,אני צריכה לסדר את הדירה לפני שיגיעו קליינטים חדשים.
אין בעיה חייך אליה חיוך מר , הוא אסף את חפציו , שלח מבט אחרון לדירה ויצא להתחיל את יומו ,שבור אבל יודע שהוא יתגבר על עזיבה זו ויתחיל חיים חדשים ,חיים אם משהי שלא תשקר לו ,משהי שתהיה כנה ואמתית בדבריה .
למה שקרה שאל שוב ושוב, לא יכלה להגיד לו את האמת שהיא לא מסוגלת להיות שייכת למשהו ,שהיא לא מסוגלת ,להיות בזוגיות ,במחויבות, הוא היה מבין אותה אם רק הייתה אומרת אמת .