מזווית של אמא

אנחנו כבר יודעים שהייתה תגובה ראשונית של חרטה

ועצם התגובה הזאת פחות מתאימה לדיכאון אחרי לידה. הטענה היא שנשים בדיכאון לא נוטות לדווח על חרטה בלי קשר לשאלה כמה מתחרטות באמת. הדווח כאן הוא המשתנה המוסבר ולא המשתנה המסביר. לא דווח בתור ראיה למשהו אחר אלא הדווח בתור התופעה עצמה. עצם זה שהיא מדווחת על חרטה זה מה שפחות מתאים לדיכאון אחרי לידה.
 

evanescent

New member
הבעיה שזה פחות מתאים לאנשים בכלל...

אז לא ברור מה זה באמת יכול להגיד על התאמה לדיכאון אחרי לידה אם בכלל.
 
באופן כללי מעט טוענות שהן מתחרטות

אבל לגביה היא כבר טוענת שהיא מתחרטת. אז היא בטוח נמצאת בקבוצת האימהות שטוענות שהן מתחרטות. אבל היא בנוסף לכך גם בדיכאון אחרי לידה? לזה כבר אין אינדיקציה. מעצם העובדה שהיא מתחרטת זה לא מחזק את ההשערה שהיא בדיכאון כי אפשר גם להתחרט בלי להיות בדיכאון אחרי לידה.

היא גם לא אומרת שהיא לא יכולה לבצע את המשימות אלא שהיא שונאת לבצע אותן. אין כאן טענה של חוסר אונים שהוא אופייני לדיכאון, אלא של עוינות, תיעוב.
 

evanescent

New member
אם באופן כללי יש מיעוט שמדווח על חרטה

אז אפשר להניח שגם אצל נשים בדיכאון יכול להיות מיעוט שמדווח.
כאמור יש מקומות שבהם אומרים שאצל חלק דיכאון אחרי לידה מתבטא בחוסר הנאה וחשק מהמשימות ולא באי יכולת לבצע או אי ביצוע. זה מוגדר כמקרה יותר נפוץ אפילו, אי תפקוד זו כבר רמה קשה יותר של דיכאון אחרי לידה.
 
איך מבדילים

בין חוסר חשק שהוא דיכאון אחרי לידה לחוסר חשק שהוא חרטה ללא דיכאון? אם בשניהם יש חוסר חשק למה לחשוב שזה מקרה שיותר מתאים לדיכאון?
 

evanescent

New member
אני שוב אומרת

דיכאון אחרי לידה הועלה מצידי רק כאפשרות (קל לראות את זה בניסוח) והויכוח שלי פה הוא רק על כך שנאמר משהו שנראה לא כ"כ מתאים. אנשים יכולים להבין ממה שאמרת שרוב הסיכויים שזה לא זה ואני לא רואה הצדקה לקביעה כזאת על סמך הדברים.
 
אם רופא בודק חולה ואומר

יש אפשרות שיש לך כך וכך אז אפשר שישתמע מהדברים שיש אינדיקציות, תסמינים אבל זה עדיין לא סגור סופית. אבל במקרה הזה אין אינדיקציות מיוחדות לדיכאון אחרי לידה.

לגבי הטענה שאין התאמה לדיכאון אחרי לידה אני אשאל שוב
 
אנחנו לא יודעים כמה זמן הדברים הופיעו אחרי הלידה

אבל אם הם הופיעו נניח שנה אחרי הלידה אז בהגדרה זה לא יכול להיות דיכאון אחרי לידה כי עבר יותר מדי זמן מכדי שזה יהיה אחרי הלידה. בדרך כלל הסימפטומים מופיעים מייד אחרי הלידה.

העמדה של הפסיכולוג היא שהוא לא יודע אם היא בדיכאון אחרי לידה. הוא טוען שהסיכויים לכך נמוכים אבל באותה מידה הוא היה אומר על אישה שלא מתחרטת וקשה לה עם האימהות שגם הסיכויים נמוכים שהיא בדיכאון אחרי לידה. סיכויים נמוכים לדיכאון אחרי לידה קיימים בכל מקרה שיש רק דיווח על קושי כי רוב האימהות שקשה להן, הן לא בדיכאון אחרי לידה. יש מה שנקרא בייבי בלוז שזה דכדוך אחרי לידה ולא דיכאון ואצל רוב האימהות זה לא מתפתח לדיכאון. גם אם יש להן בייבי בלוז רוב הסיכויים שזה לא יתפתח לדיכאון.

על מנת לדעת אם היא בדיכאון אחרי לידה צריך לברר סימפטומים מתאימים. הסימפטומים ממה שנכתב עד עכשיו לא מתאימים לדיכאון אחרי לידה. אבל אולי יש סימפטומים נוספים שלא נכתבו?

לגבי הדברים שקראת לפיהם דיכאון מתבטא בחוסר הנאה וחשק אז אם תקראי את ההגדרה הפסיכיאטרית ב- DSM אז תראי שחוסר הנאה וחשק אינו קריטריון יחיד. בכלל אין דבר כזה שדיכאון קיים לפי סימפטום יחיד. הכרחיים מספר סימפטומים [לא בהכרח אותם סימפטומים] והכרחי פרק זמן מינימאלי שהסימפטומים קיימים. את זה את יכולה לראות בעצמך אם תקראי את ההגדרה אז תראי שההגדרה לא מתאימה למה שאותם רופאים שקראת כותבים. זה עניין עובדתי פשוט של אי התאמה עם הטקסט.

זאת בהנחה שכאשר מדברים על דיכאון מדברים על אבחנה של דיכאון כלומר לפי ההגדרה הפסיכיאטרית. יש גם שימוש בדיכאון בצורה העממית שלו, אבל אני מניח שאם קראת דברים של רופאים אז הם לא מתכוונים לזה. בכל אופן את לא צריכה אותי כדי לראות שההגדרה שאת מצטטת מהרופאים לא מתאימה להגדרה הרשמית של דיכאון. את יכולה להשוות את ההגדרה שלהם עם ההגדרה הרשמית ולהיווכח. אבל נשאלת השאלה למה הרופאים שאת קוראת לא מאמצים את ההגדרה המקובלת?
 
נ.ב. הפסיכולוג שדיברתי איתו חולק

על אותם אנשים שטוענים שדיכאון אחרי לידה מתבטא בחוסר הנאה וחשק וזה אפילו ניותר נפוץ.

לדעתו כאשר מדובר בדיכאון אחרי לידה כמעט תמיד יש חוסר תפקוד. זה המאפיין המובהק ביותר של דיכאון אחרי לידה. אימהות בדיכאון אחרי לידה פחות מתפקדות כמאפיין מובהק ביותר. זה לא שלא מתפקדות בכלל במובן שלא עושות כלום, אבל התפקוד נפגע משמעותית והן לא מקיימות את משימותך האימהות. לדעתו זה כמעט תמיד קורה.

וגם מהסיבה הזאת הוא טוען שהמקרה המתואר זה לא מקרה טיפוסי של דיכאון אחרי לידה [אם כי הוא לא קובע חד משמעית כי צריך לעשות עוד בדיקות]
 
לפי הפסיכולוג יש כאן חוסר דיוק במינוח

יש הבדל בין ביבי בלוז לדיכאון אחרי לידה. המאפיינים שכתבת כאן מתאימים לביבי בלוז. בביבי בלוז באמת אין חוסר תפקוד כמאפיין מרכזי אבל בדיכאון אחרי לידה יש. ההבדל הוא לא בין רמה קלה של דיכאון אחרי לידה לרמה יותר קשה, אלא בין ביבי בלוז לדיכאון אחרי לידה
 

Nana user

New member
מתבקש לשאול

שלום לך
צר לי לשמוע על חוויותייך כאם. עצוב.
עם זאת מתבקש לשאול מדוע נכנסת לסיטואציה של הורות כאשר ברור שהיא אינה מתאימה לך
 
לא היה לי ברור

שאני לא מתאימה להיות אמא וגם היום למרות הקשיים זה עדיין לא ברור לי. דווקא רציתי להיות אמא אבל לא ידעתי במה זה כרוך
 

Nana user

New member
אולי זו רק תקופה

ואולי את חווה סוג של דיכאון ארוך לאחר לידה.
שווה לבחון אפשרות לטיפול תרופתי.
יש פסיכיאטרית שמתמחה באופן ספציפי בסיוע לנשים שחוות דיכאון וחרדה בהורות. מכירה מישהי שהלכה אליה וסייע לה מאד.
לדעתי אם לא היתה לך רתיעה ראשונית מכניסה לעולם ההורות זה סימן מעודד שהאלהורות אצלך זה לא דבר מושרש או דטרמיניסטי.
 
השאלה היא למה את מציעה

טיפול תרופתי בתור טיפול קו ראשון? אני שואל לאור הביקורת המופיעה בספרות המקצועית והמדעית על כך שטיפולים תרופתיים ניתנים במספרים שהם ניתנים, ניתנים כטיפול קו ראשון ואפילו מציעים לתת אותם כטיפול מוצא אחרון [last resort] וזאת לאור ממצאים מחקריים-אמפירים הן בדבר [מוגבלות] היעילות של התרופות, המסוכנות של התרופות והיעילות עם פחות מסוכנות של טיפולים פסיכולוגיים פסיכותרפיים לא תרופתיים במיוחד יעילותם לטווח רחוק.
 

Nana user

New member
במצבים אקוטיים

שיחות עם פסיכולוג לא מספיקות כדי להוציא אדם מהבוץ.
 
מצב אקוטי זה מצב חירום שדורש טיפול דחוף

משהו שקשור לרפואה דחופה. אבל אני לא בטוח שלמצב כזה התכוונת. למצב כזה התכוונת? את חושבת שפותחת השרשור במצב כזה? או שהתכוונת למשהו אחר? בכל אופן, לפי עמדת אותו פסיכולוג שאני צריך לשדאול אותו על הניסוי, טיפול CBT למשל יעיל גם לרמות הדיכאון החמורות ביותר והקיצוניות ביותר. בכל מקרה רק מיעוט מהדכאוניים מגיע לרמות האלה בערך 15%. לא ברור שפותחת השרשור נמצאת שם. גם אם היא שם יש דעה שעדיף למצות טיפולים לא תרופתיים. כלומר, טיפול תרופתי צריך להיות מוצא אחרון כשכלו כל הקיצין ולא הולכים לטיפול תרופתי רק מתוך מחשבה אפריורית שבסוג הזה של החומרה הטיפול הפסיכולוגי לא יועיל. וגם כשכלו כל הקיצין אז צריך להסביר לפציינטית את כל הסיכונים שיש בתרופה הזאת מה שלפי הנטען הרבה פעמים לא עושים.
 
שאלתי שוב את הפסיכולוג

אם הכוונה במצב אקוטי היא שצריך לאשפז אדם בדחיפות נכון שבזמן הפינוי לאשפוז אין טעם בשלב הזה להתחיל בשיחות. מקומן של השיחות הוא בשלב מאוחר יותר. אבל גם אין טעם לדחוף להם תרופות. למשל פסח ליכטנברג בסוטריה מושיב את הפציינטים, מרגיע אותם, מחבק אותם מסביר להם שהם נמצאים במקום מוגן, מייצר אווירה נעימה. נטען שזה עדיף מתרופות שיוציאו את הפציינטים מכלל תודעה וזה משפיע פלאים. אגב, תרופות לא משפיעות במהירות אלא אם כן, נותנים כמות גדולה של תרופות מסוגים שונים אבל לא רוצים להגיע לתוצאה של השפעה כזאת על התודעה.

אם יש סיכון אובדנות אז צריך לשמור על האדם ולאו דווקא לתת לו תרופות.

אם הכוונה במצב אקוטי הוא דיכאון מאוד חמור אז שיחות יכולות לעזור. טענה לפיה בדיכאון חמור אין טעם אפילו להתחיל שיחות כי אין סיכוי שהם יעזרו גם סותרת את הניסיון שלו וגם לא מוכרת לו מחקרית. להיפך, יש מחקריפם שבמפורש כותבים שטיפול פסיכולוגי יכול להועיל גם בדיכאון הכי חמור והויכוח הוא האם הוא יותר יעיל מתרופות או פחות יעיל מתרופות. אבל, לא מוכרת לי טענה מחקרית שטיפול פסיכולוגי במצב כזה לא יעיל בכלל. אפילו נטען שלא אושש שתרופות יותר יעילות מטיפול פסיכולוגי ואפילו יש תמיכה מחקרית שפסיכותרפיה יותר יעילה מתרופות גם בדיכאון הכי חמור.

מעבר לכך, אין אינדיקציה בדברי "נוצה בלבן" שהיא בכלל בדיכאון קל וחומר שהיא בדיכאון מהסוג הכי חמור. מה שכן היד קלה על הדק התרופות בשל הטיה ביולוגית ופרמקולוגית כך שממהרים להציע טיפול תרופתי כהצעה ראשונה על כל פיפס, גם במקרים שאפילו לא ברור אם בכלל יש כאן דיכאון. גם בהנחה שיש דיכאון נטען שאין טעם להתחיל עם תרופות כטיפול הראשון.
 

Nana user

New member
הניסיון מדבר

מניסיון של אנשים שאני מכירה לא הספיקה להם פסיכותרפיה כשהרגישו ממש רע. הם התחילו לצוף מעל פני המים רק כשלקחו תרופות.
נראה לי שהבעיה בתרופות היא בעיקר שלא יודעים מתי ואיך להפסיק איתם.
רוב האנשים לא צריכים לקחת ציפרלקס כל חייהם ובכל זאת הם לוקחים.
 
למעלה