גם אני מטופלת קשה מאוד
יש בי הרבה חלקים, ואני צריכה לחיות עם לפגוש את כולם כל הזמן. הרבה דברים משפיעים עליהם ומוציאים לאור את מגוונם הרחב והעמוק.
והמטפל גם צריך לפגוש אותם, ולא תמיד יש לו כוח או מסוגלות.
היתה לי פסיכיאטרית 20 שנה, עד שסיימה לעבוד. גם היא שידרה לי מסרים אמביוולנטיים - פעם העבירה מסר ברור שאני יוצאת מכל עומק של משבר שאני מגיעה אליו, ושהיא עצמה אינה יודעת מדוע אני מגיעה לעומק כזה של משברים. מסר של אמון חזק שמנהל אותי ומלווה אותי.
ופעמיים לפחות העבירה מסר ברור שאני בלתי אפשרית ובלתי נסבלת, ו"סולחת" לעצמי יותר מידי, כאשר אני באמת מפחדת מעצמי ומחמירה עם עצמי יותר מידי. כלומר מסר של חוסר אמון שמשכפל לי את אמא שלי.
אז לא לקחתי אותו. הייתי המומה, בכיתי, אבל שורה תחתונה לא האמנתי לו ולא לקחתי אותו לעצמי. הבנתי את הבעיות האישיות של הפסיכיאטרית בעצמה, חיברתי את האמירות האלה לשם, ולא לקחתי את זה אליי.
לקחתי אליי רק את המסרים של החוזקות (שהיא ידעה להעביר כל כך טוב, כשהיא לא היתה עייפה ממני...
), ואת הכישרון שלה להרגיש אותי כימית ולהבין את התגובות שלי לתרופות.
אני חושבת שזו דוגמה של איך להיות בעל הבית על המחשבות שלך. דברי עם מה שאת חושבת בעקבות מה שהיא אמרה, ותמייני: זה שלה, זה שלי, זה לא שלי.