בשמי הרקיע, מעבר לעננים ולגלגלי האור, ישבה מועצת השרים. כל שר היה מופקד על כוח אחד שמניע את העולם: שר הרוח, שר האש, שר הזיכרון, שר הדמעה – וביניהם היה גם שר אחד יוצא דופן, עדין וחמקמק מכולם: שר הצחוק.
שר הצחוק לא פיקד על ברק ולא על סערה. תפקידו היה פשוט ועמוק: בכל פעם שאדם צחק באמת – צחוק שבא מן הלב ולא מן הלגלוג – היה זה ניצוץ ממנו. הוא היה לוחש לילדים באמצע משחק, משחרר אנחה מחויכת מפי זקן עייף, ומרכך לבבות קשים בלי שאיש ישים לב.
אבל יום אחד קרה הבלתי־אפשרי.
לא במלחמה מת שר הצחוק, ולא במרד שמיימי. הוא פשוט הלך ונחלש. ככל שהעולם למטה התמלא פחד, מהירות, כעס וחשדנות – כך פחת הצחוק הטהור. אנשים צחקו בקול, אבל לא בשמחה. לעגו, אך לא שמחו. וכשאין מי שמקבל את הניצוצות – גם שר השמיים הולך ודועך.
ובבוקר אחד, דומם ובהיר, נמצא כסאו ריק.
מותו של שר הצחוק לא לווה ברעם. להפך – השמיים השתתקו.
והעולם הרגיש בכך מיד.
ילדים הפסיקו לצחוק באמצע המשחק כאילו שכחו למה התחילו. בדיחות נשמעו נכונות, אך לא הצחיקו. שמחות נעשו כבדות, חתונות רציניות מדי, ושירים שמחים נשמעו כמו זיכרון רחוק. אפילו התינוקות בכו יותר, כאילו משהו עדין שהיה מרגיע אותם נעלם.
מועצת השרים התכנסה. שר הדמעה בכה, שר הזיכרון ניסה להיזכר מתי לאחרונה העולם צחק באמת, ושר החכמה אמר:
“צחוק אינו מותרות. הוא נשימה של הנשמה. בלעדיו, העולם יחיה – אבל לא יהיה חי.”
אך אי אפשר היה להחזיר שר שמת.
או כך הם חשבו.
למטה, בעולם בני האדם, ישב איש פשוט על ספסל בתחנת אוטובוס. הוא לא היה חכם גדול ולא צדיק נסתר. רק אדם שעבר עליו יום קשה במיוחד. פתאום עבר מולו ילד קטן, מעד, נפל – ואז קם וצחק על עצמו צחוק מתגלגל, תמים, בלי פחד ובלי בושה.
והאיש צחק איתו.
לא צחוק חזק. צחוק קצר, מופתע. אבל אמיתי.
ובאותו רגע עלה ניצוץ קטן, דק מן הדק, אל השמיים.
מועצת השרים הרגישה בכך מיד. שר החכמה הרים את ראשו. שר הדמעה חייך לראשונה מזה זמן. ואז הבינו: שר הצחוק לא מת באמת. הוא התפזר.
הצחוק, כך התברר, אינו יכול להישאר כולו בשר אחד. כשהעולם שכח לצחוק – הוא נעלם. אבל כשהעולם מתחיל לצחוק מחדש, אפילו מעט – הוא חוזר, לא כשר יחיד, אלא ככוח שחי בין כולם.
מאותו יום לא חזר כסאו של שר הצחוק להיות מאויש כפי שהיה. במקומו הופיע אור רך שהתפצל ונכנס בלבבות בני האדם.
מאז, הצחוק כבר לא תלוי בשר שמיימי אחד. הוא תלוי באדם שמוכן לצחוק על עצמו, בילד שקם אחרי נפילה, בחבר שמצליח להצחיק חבר ברגע של חושך.
ושר הצחוק?
הוא חי.
לא בשמיים בלבד –
אלא בכל מקום שבו אדם בוחר, למרות הכול, לצחוק באמת.
שר הצחוק לא פיקד על ברק ולא על סערה. תפקידו היה פשוט ועמוק: בכל פעם שאדם צחק באמת – צחוק שבא מן הלב ולא מן הלגלוג – היה זה ניצוץ ממנו. הוא היה לוחש לילדים באמצע משחק, משחרר אנחה מחויכת מפי זקן עייף, ומרכך לבבות קשים בלי שאיש ישים לב.
אבל יום אחד קרה הבלתי־אפשרי.
לא במלחמה מת שר הצחוק, ולא במרד שמיימי. הוא פשוט הלך ונחלש. ככל שהעולם למטה התמלא פחד, מהירות, כעס וחשדנות – כך פחת הצחוק הטהור. אנשים צחקו בקול, אבל לא בשמחה. לעגו, אך לא שמחו. וכשאין מי שמקבל את הניצוצות – גם שר השמיים הולך ודועך.
ובבוקר אחד, דומם ובהיר, נמצא כסאו ריק.
מותו של שר הצחוק לא לווה ברעם. להפך – השמיים השתתקו.
והעולם הרגיש בכך מיד.
ילדים הפסיקו לצחוק באמצע המשחק כאילו שכחו למה התחילו. בדיחות נשמעו נכונות, אך לא הצחיקו. שמחות נעשו כבדות, חתונות רציניות מדי, ושירים שמחים נשמעו כמו זיכרון רחוק. אפילו התינוקות בכו יותר, כאילו משהו עדין שהיה מרגיע אותם נעלם.
מועצת השרים התכנסה. שר הדמעה בכה, שר הזיכרון ניסה להיזכר מתי לאחרונה העולם צחק באמת, ושר החכמה אמר:
“צחוק אינו מותרות. הוא נשימה של הנשמה. בלעדיו, העולם יחיה – אבל לא יהיה חי.”
אך אי אפשר היה להחזיר שר שמת.
או כך הם חשבו.
למטה, בעולם בני האדם, ישב איש פשוט על ספסל בתחנת אוטובוס. הוא לא היה חכם גדול ולא צדיק נסתר. רק אדם שעבר עליו יום קשה במיוחד. פתאום עבר מולו ילד קטן, מעד, נפל – ואז קם וצחק על עצמו צחוק מתגלגל, תמים, בלי פחד ובלי בושה.
והאיש צחק איתו.
לא צחוק חזק. צחוק קצר, מופתע. אבל אמיתי.
ובאותו רגע עלה ניצוץ קטן, דק מן הדק, אל השמיים.
מועצת השרים הרגישה בכך מיד. שר החכמה הרים את ראשו. שר הדמעה חייך לראשונה מזה זמן. ואז הבינו: שר הצחוק לא מת באמת. הוא התפזר.
הצחוק, כך התברר, אינו יכול להישאר כולו בשר אחד. כשהעולם שכח לצחוק – הוא נעלם. אבל כשהעולם מתחיל לצחוק מחדש, אפילו מעט – הוא חוזר, לא כשר יחיד, אלא ככוח שחי בין כולם.
מאותו יום לא חזר כסאו של שר הצחוק להיות מאויש כפי שהיה. במקומו הופיע אור רך שהתפצל ונכנס בלבבות בני האדם.
מאז, הצחוק כבר לא תלוי בשר שמיימי אחד. הוא תלוי באדם שמוכן לצחוק על עצמו, בילד שקם אחרי נפילה, בחבר שמצליח להצחיק חבר ברגע של חושך.
ושר הצחוק?
הוא חי.
לא בשמיים בלבד –
אלא בכל מקום שבו אדם בוחר, למרות הכול, לצחוק באמת.
