מוקדש לתופש עוגב

[שרוֹן]

ולגבי השאלה

אולי בזה העניין- בצ'מבלו צריך לדעת לנגן כדי שזה ישמע טוב או יגע בך, והפסנתר יותר רגיש לכל מגע, יותר נענע למנגן (טוב נו, יצא לי תרתי). יזהר הגיע לצ'מבלו אחרי שמונה שנים בפסנתר, ובין היתר האתגר שבכלי שבה אותו. אם ניקח את התחום הויזואלי, אז הצ'מבלו הוא קצת כמו רישום בעיפרון או בפחם והפסנתר הוא שפריצים וכתמים של צבע.

 

[שרוֹן]

נו, נענה.

הנענועים בילבלו אותי

 

[amit1270]

דימוי מעניין.

 

[תופס עוגב]

אנסה להרחיב במוצ"ש, ואם לא, בראשון

שבת שלום

 

[תופס עוגב]

להשוות בין צ'מבלו לפסנתר, זה בערך

כמו להשוות בין כינור לגיטרה - כי שניהם כלי מיתר. בכל אחד מהם מנגנים אחרת לגמרי, באחד פורטים ובשני משתמשים בקשת, ועוד שלל הבדלים "משניים". כלי מקלדת יש לרוב - פסנתר, צ'מבלו, קלאויקורד, עוגב, אקורדאון, בנדאון, הרמוניקה, מלודיקה, צ'לסטה, הרמוניום, קרילון... כולם משתייכים לעוד כמה משפחות: פסנתר - מיתרים , הקשה. צ'מבלו - פריטה, מיתרים. וכן הלאה. נסיונות להשוות בינהם רק בגלל שלכולם מקלדת, נע בין משעשע למגוחך. מה שמשותף לכולם הוא שמעצם היותם כלי מקלדת, הם נוחים לנגינת מלודיה+הרמוניה/קונטראפונקט ומעצם כך פחות דורשים שילוב עם כלים אחרים ולכן הם מאוד פרקטיים, ולכן כמעט בכל תקופה לפחות אחד מהם היה מאוד אופנתי. הבעיה הגדולה של הצ'מבלו, שבגללה הפסנתר תפס את מקומו אט אט, היא שפסנתר פשוט יותר חזק, וכך אפשר לשמוע אותו בקלות גם באולמות ענק עם אקוסטיקה מחורבנת, שנהיו נפוצים במאה ה19. כמו ששרון כתבה, היתרון של היכולת הפשוטה לשינוי הדינאמיקה - הפך את הפסנתר לכלי מאוד פופולארי בקרב החובבים, מה שגרר קהל גדול של מאזינים לכלי. היחיד שלכאורה שרד באמת לאורך כל ההסטוריה, הוא העוגב - שהיה בשימוש רציף כל השנים מימה"ב הראשונים - כשהגיע לאירופה (מהמזרח התיכון) וקיבל מקלדת. אני כותב "לכאורה", כיוון שכשאומרים פסנתר למשל, מתכוונים לאב טיפוס אחד של כלי. כשאומרים צ'מבלו למשל, מתכוונים למשהו כמו 5 אבות טיפוס. כשאומרים עוגב, מדובר ביותר מ20 אבות טיפוס שונים (מתקופות ומקומות שונים). ד"א, שם המשפחה של זמי - רביד.

 

[שרוֹן]

לגבי העוגב,

הוא שרד בעיקר בתחום הכנסיה או גם באולמות הקונצרטים באותה מידה? לפי מה שלי יצא לראות, הפסנתר דחק את שאר כלי המקלדת באותה מידה.

 

[שרוֹן]

מידה בלי מידה

 

[תופס עוגב]

כן ולא. רוצה לומר

עוגבים צריכים הרבה מקום, לכן נבנו כמעט רק בכנסיות - כבר מימה"ב - כשהעוגבים קבלו מימדים מפלצתיים. אולמות קונצרטים באותם הימים - לא היו והכנסיות שמשו גם כמרכזים תרבותיים (תרבות יום א'

). למשל אחרי השתלטות הקלויניזם על הולנד, אסרו (במשך תקופה די ארוכה) על שימוש בעוגבים בטכסים. מאידך, ההולנדים מאוד אהבו את העוגבים שלהם. וכך במקום לשרוף אותם (כמו שעשו למשל במקומות רבים בשוויץ), השאירו אותם במקומם והתחילו לערוך קונצרטים. חלקם הגדול אכן היה בימי ראשון - לפני או אחרי הטכס, אבל מדובר בקונצרטים שבאופן מובהק לא היו קשורים לטכסים עצמם. כך למשל כל המוזיקה של סווילינק לעוגב (ויש הרבה מאוד) היא מוזיקה לקונצרטים ולא לתפילה. מסורת דומה של קונצרטים התפתחה גם בצפון גרמניה כ50 שנה מאוחר יותר, אף ששם העוגבים שמשו גם בטכסים. לאיטליה העסק הזה הגיע קצת הפוך - הם הביאו (במאה ה-19) את המוזיקה של האופרות לטכסים, ובנו עוגבים שהתאימו לענין. בצרפת מאידך, בתקופת הבארוק, בתקופה שלפני חג המולד היו נערכים קונצרטים של אלתורים על מזמורי חג מולד. הם היו כ"כ פופולאריים, שהציבור נהג להגיע ולשתות, עד שהאוירה התלהטה והשלטונות נאלצו לאסור על חלק מהנגנים להופיע וחלק מהיצירות הותרו לביצוע רק בסאלונים, מחשש שהתלהבות יתרה ופריצת מהומות. במאה ה-19 לעומת זאת, אחרי שהיתה מסורת שלכומר אסור לקטוע את העוגביסט והעוגביסטים במאה ה-19 נהגו לאלתר הרבה יותר מדי זמן לטעמם, החליטו גם שם להכניס קונצרטים, שהחליפו את ההופעה המאוד ארוכה של העוגבים בטכסים שהיתה נהוגה קודם לכן. בקיצור - העוגב לא התאקלם אף פעם טוב מדי באולמות הקונצרטים, אבל הפך את חלל הכנסיה לאולם קונצרטים, דבר ששם במאות ה19 וה20 נשאר מאוד אקטואלי (כולל ספרות מאוד מאוד מגוונת).

 

[שרוֹן]

תודה,

מעניין יהיה לשמוע את היצירות האלה (שהותרו רק לשימוש סאלוני)..