פשוט מאוד,
זה מסובך. אני לא יודעת אם יש הסבר רישמי לעניין, ובכל מקרה מה שיש לי לתת לך זה את דעתי או מיטב הבנתי (הדלה). ה"חולשה" העקרית של הצ'מבלו היתה עוצמת הצליל היחסית קבועה והצליל שלא הידהד (לא יודעת איך אומרים בדיוק), ועוד כל מיני פרמטרים מוסיקליים( גוונים וכאלה) שאין לי בהם שמץ . גם בצ'מבלי דאז היו כל מיני טריקים חביבים כמו הכפלה של הצליל (שני רגיסטרים) וכמו אטימה של המיתרים כך שהצליל נשמע קצת כמו לאוטה, רק יותר חזק. הצעד האבולוציוני הראשון מצ'מבלו לפסנתר נקרא גרביצ'מבלו קון פורטה אה פיאנו ( צ'מבלו כבד עם חזק וחלש). עד היום הוא נשאר "פיאנו פורטה" באיטליה. כך או כך, אלה שתי חיות שונות ולשתיהן יש מקום של כבוד. לאחת יש יותר אפקטים וטריקים והשניה יותר בסיסית ונקיה. כך בעיני לפחות. הנקודה היא, שנגינה בצ'מבלו ונגינה בפסנתר נעשית באופן שונה לגמרי. נגן פסנתר שינסה לנגן על צ'מבלו כפי שהוא מנגן על פסנתר ישמע "שטוח" ומשמים. מי שמנגן בצ'מבלו צריך לדעת "לפסק" נכון את המוסיקה, ולשחק איתה נכון. לקראת סיום לימודיו, נתן האיש רסיטל, שהגיעו אליו רבים מהמורים בסקולה.היתה שם גם זמרת אנגליה מפורסמת בתחום הבארוק (אוולין טאב). בסיום הקונצרט היא באה אליו נרעשת ואמרה לו "לא ידעתי שכך אפשר להנות מקונצרט לצ'מבלו".. האנגלים האלה, עד שיוצא מהם קומפלימנט, יוצא עקום.
