מוקדש לקארל
לפני חודש וחצי ניסיתי להתאבד. 30 כדורי אקמול, ספרתי אותם. אחרי חצי שעה דפיקות לב מואצות, חולשה, סחרחורת. סופסוף מנוחה, שלוות נפש. אני לא אפרט איך אבל אח שלי הקטן שם לב שאני מתנהגת מוזר, דובב אותי עד שסיפרתי לו, הוא רץ לאח שלי הגדול, מכאן לבילינסון. שטיפת קיבה ופסיכולוגית. ``למה ניסית להיתאבד?`` ``אני כישלון`` ``יש לך בגרות?`` ``כן, בקושי וציונים נמוכים`` ``מה את עושה עכשיו?`` ``לומדת ועובדת`` ``יש לך בגרות את לומדת, למה את קוראת לעצמך כישלון? את לא כישלון`` אז איך היגעתי למצב הזה? כל מה שאני עושה אני מצליחה להכניס לעצמי לראש שאני לא בסדר, ולא מצליחה, הייתי עצבנית, מתפרצת על בני משפחה. ביום ראשון שחזרתי הביתה חיפשתי איזה שהיא דרך לתקשר, היגעתי לפורומים של תפוז, נכנסתי לפורום מודעות פנימית, לא יודעת למה, סתם, וסיפרתי על אותו ניסיון, ואז היו תגובות. אפילו זכיתי להיות בהודעת היום. מצאתי טעם בחיים. לקרוא תגובות, היה לי משהוא לצפות אליו. ככה שבוע וחצי בערך. השלווה המזויפת נעלמת. התחלתי לרגיש איך עוד פעם אני סוגרת על עצמי. כתבתי איך אני מרגישה. לא, הם לא מבינים, חושבים שזה זמני, שיעבור. לא מבינים שאני לא יכולה יותר, ממש לא יכולה יותר. והשארתי עוד הודעה, כמו שהרגשתי, כדי שלפחות יבינו אותי. 2 אנשים הזדעזעו ויצרו איתי קשר טלפוני. אחד, בקור רוח השאיר לי תגובה וגרם לי לחשוב, להוציא את הכל, לחשוב על הטראומות שעברתי, את כל זה כתבתי, שפכתי את הלב וזכיתי בהודעת היום בפעם השניה. וכשכתבתי את הכל, שיחררתי דברים וזכיתי בשלווה. אני לא אפרט למה רק שמכיתה ו לא הייתי מסוגלת ליצור קשרים מיוזמתי, אז אני עדיין חסרת ביטחון, ודימוי עצמי לא משהו, אבל הרבה הרבה יותר טוב מלפני חודשיים. לאחרונה יצרתי 3 קשרים טלפוניים דרך הצ`ט, התחלה טובה. אבל להיפגש אם הרבה אנשים שאני לא מכירה בכלל? חתיכת אתגר המצב שלך יותר טוב משלי להגיע לתפוז היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ואתה תהיה בסדר וגם אני (מקווה מאוד) שלך שני
לפני חודש וחצי ניסיתי להתאבד. 30 כדורי אקמול, ספרתי אותם. אחרי חצי שעה דפיקות לב מואצות, חולשה, סחרחורת. סופסוף מנוחה, שלוות נפש. אני לא אפרט איך אבל אח שלי הקטן שם לב שאני מתנהגת מוזר, דובב אותי עד שסיפרתי לו, הוא רץ לאח שלי הגדול, מכאן לבילינסון. שטיפת קיבה ופסיכולוגית. ``למה ניסית להיתאבד?`` ``אני כישלון`` ``יש לך בגרות?`` ``כן, בקושי וציונים נמוכים`` ``מה את עושה עכשיו?`` ``לומדת ועובדת`` ``יש לך בגרות את לומדת, למה את קוראת לעצמך כישלון? את לא כישלון`` אז איך היגעתי למצב הזה? כל מה שאני עושה אני מצליחה להכניס לעצמי לראש שאני לא בסדר, ולא מצליחה, הייתי עצבנית, מתפרצת על בני משפחה. ביום ראשון שחזרתי הביתה חיפשתי איזה שהיא דרך לתקשר, היגעתי לפורומים של תפוז, נכנסתי לפורום מודעות פנימית, לא יודעת למה, סתם, וסיפרתי על אותו ניסיון, ואז היו תגובות. אפילו זכיתי להיות בהודעת היום. מצאתי טעם בחיים. לקרוא תגובות, היה לי משהוא לצפות אליו. ככה שבוע וחצי בערך. השלווה המזויפת נעלמת. התחלתי לרגיש איך עוד פעם אני סוגרת על עצמי. כתבתי איך אני מרגישה. לא, הם לא מבינים, חושבים שזה זמני, שיעבור. לא מבינים שאני לא יכולה יותר, ממש לא יכולה יותר. והשארתי עוד הודעה, כמו שהרגשתי, כדי שלפחות יבינו אותי. 2 אנשים הזדעזעו ויצרו איתי קשר טלפוני. אחד, בקור רוח השאיר לי תגובה וגרם לי לחשוב, להוציא את הכל, לחשוב על הטראומות שעברתי, את כל זה כתבתי, שפכתי את הלב וזכיתי בהודעת היום בפעם השניה. וכשכתבתי את הכל, שיחררתי דברים וזכיתי בשלווה. אני לא אפרט למה רק שמכיתה ו לא הייתי מסוגלת ליצור קשרים מיוזמתי, אז אני עדיין חסרת ביטחון, ודימוי עצמי לא משהו, אבל הרבה הרבה יותר טוב מלפני חודשיים. לאחרונה יצרתי 3 קשרים טלפוניים דרך הצ`ט, התחלה טובה. אבל להיפגש אם הרבה אנשים שאני לא מכירה בכלל? חתיכת אתגר המצב שלך יותר טוב משלי להגיע לתפוז היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ואתה תהיה בסדר וגם אני (מקווה מאוד) שלך שני
ליטון