מחקר של אודי ניסן והלה אקסלרד חושף כי החרדים אינם עומדים ברוב המדדים של הגדרת אוכלוסייה נזקקת — והעוני הוא מבחירה שלהם ■ למרות זאת, החרדים משלמים 3.2 מיליון שקל פחות מסים לאורך החיים, ומסתמכים על מערכת הרווחה כדי להמשיך לא לעבוד.
ירושלים. מערכת הרווחה מוטית כדי לסייע לקבוצת אוכלוסייה שאינה זקוקה לסיוע; צילום: אוהד צויגנברג
מירב ארלוזורוב
לעקוב
06:10 • 30 באפריל 2026
הרחבה
תקציר הכתבה ב-83 מילים
משק בית חרדי משלם למדינת ישראל, לאורך חייו, רק 2 מיליון שקל במסים ישירים. בכך הוא חוסך לעצמו סכום עצום של 3.2 מיליון שקל, ביחס למשק בית יהודי שאינו חרדי, שמשלם 5.2 מיליון שקל לאורך חייו. הפער הזה בתשלומי המסים הוא אחד המאפיינים היפים של החברה בישראל — היותנו מדינת רווחה, שבה החזקים שיש להם מממנים את החלשים שאין להם.
רק שמתברר כי הנחת היסוד הזו, בדבר חלשים וחזקים, אין לה אחיזה במציאות. פרופ' אודי ניסן, מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, ולשעבר ראש אגף התקציבים באוצר; וד"ר הלה אקסלרד, ממכון אהרן באוניברסיטת רייכמן — בדקו את הנחת החולשה של החרדים, או האם החרדים באמת עניים. המחקר הוצג במסגרת הכנס השנתי של מכון אהרן.
לכאורה, יש על כך תשובה ברורה: החרדים משתכרים הרבה פחות, עוני נמדד לפי הכנסה — ולכן החרדים הם עניים. כך אכן
מודדים עוני בישראל, ולכן החרדים מקבלים מהמדינה בממוצע יותר קצבאות מאשר הם משלמים מסים.
בממוצע, המדינה משלמת לכל משקי בית חרדי 752 שקל בחודש לכל ימי חייו (מלידה ועד גיל 80) — בשעה שמשק בית יהודי שאינו חרדי משלם כל חודש כמעט 4,000 שקל. משק בית ערבי, אגב, משלם גם הוא למדינה מדי חודש סכום של 450 שקל.
פרופ' אודי ניסן. "מערכת הרווחה ירדה מהפסים"; צילום: אמיל סלמן
כתבות קשורות
אלא שעוני אינו נמדד לפי הכנסה בלבד. שני זוכי פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ ואמרטיה סן, ניסחו עבור האו"ם ב–2009 את מאפייני העוני, או מאפייני הנזקקות. הם סימנו עשרה מאפיינים כאלו: עניים הם מי שהבריאות שלהם פחות טובה, הם חשופים יותר לפשיעה, יש להם פחות סיכוי להחזיק בית בבעלותם,
רמת ההשכלה שלהם יותר נמוכה, שביעות הרצון שלהם מחייהם היא נמוכה יותר, ועוד. אלה הם מאפיינים מתבקשים, ובכל המדינות יש מתאם ברור ומובהק בין מאפייני הנזקקות הללו ובין עוני.
אבל לא במדינת ישראל. ניסן ואקסלרד לקחו את מאפייני הנזקקות של האו"ם ובדקו אותם על האוכלוסייה בישראל. מתברר שהאוכלוסייה היהודית הרגילה אכן מגלה מתאם ברור למאפייני הנזקקות — העשירים מחזיקים יותר בתים, ההשכלה שלהם גבוהה יותר, הם פחות חשופים לפשיעה וכו'. אבל, כשנעשתה הבדיקה של מאפייני הנזקקות על האוכלוסייה החרדית — הגרפים יצאו לגמרי מהקופסה.
החרדים אינם נזקקים
בכל ששת מדדי הנזקקות שנבדקו, החרדים בישראלים נמצאו לא נזקקים — כלומר, לא נושאים את המאפיינים של אוכלוסייה ענייה. רמת ההשכלה של החרדים אינה משתנה לאורך עשירוני ההכנסה שלהם, והיא ברמה גבוהה מזו של מרבית העשירונים בחברה היהודית הכללית.
המצב הבריאותי, כמו למשל תוחלת חיים, אין הבדל בין העשירונים והוא ברמה שיותר גבוהה מזו של העשירונים הגבוהים בחברה היהודית הכללית. שיעורי ההשכלה — ללא שינוי לאורך העשירונים. רמת פשיעה — כמעט ואין כזו בחברה החרדית, ללא קשר לרמת ההכנסה של משק הבית החרדי, ושוב מצבם הוא הטוב ביותר מבין שלוש קבוצות האוכלוסייה.
אותו דבר בסקרי שביעות רצון מהחיים — החרדים בראש, מובילים על כל הקבוצות האחרות. גם בבעלות על דירה — לא רק שאין כמעט הבדל בין העשירונים החרדים, אלא שהעשירון הנמוך והחלש ביותר של החרדים שיעור הבעלות שלו על דירה גבוהה פי שלושה מזו של העשירון הנמוך בחברה היהודית הכללית.
שוב, שיעור הבעלות שלהם על דיור מעמיד אותם כשווים לפסגה של העשירונים היהודיים הכלליים. אגב, האנומליה הזו קיימת גם אצל הערבים — אבל חייבים לסייג ששוק הדיור הערבי הוא שוק נפרד ושונה.
המדד היחיד שבו היה מתאם קל אצל החרדים, בין רמת ההכנסה למאפייני הנזקקות, הוא בשאלת הביטחון התזונתי. אבל המתאם הוא נמוך — וגם במקרה הזה, בקרב העשירון החרדי העני יותר רמת הביטחון התזונתי הרבה יותר גבוהה מזו של העשירון הנמוך הערבי או היהודי הכללי.
ד"ר הלה אקסלרד; צילום: אורן נחשון
בקיצור, החרדים אינם נזקקים. כל המדדים מלמדים שמדובר באוכלוסייה שאיכות החיים שלה שקולה לזו של עשירונים 6–8 — איכות חיים בינונית עד גבוהה. בוודאי שמדובר באיכות חיים שאינה מצדיקה קבלת קצבאות מוגדלות, וקבלת
הנחה עצומה במסים ממדינת הרווחה.
העיוות הכפול של מערכת הרווחה
ובכל זאת, החרדים הם האוכלוסייה שמקבלת את הסיוע הרווחתי הגדול ביותר במדינה — כאמור כ–750 שקל נטו בחודש, כל חודש, מלידה עד גיל 80.
האבסורד הוא, כפי שעולה מהבדיקה של ניסן ואקסלרד, שעיקר הנטל של מימון העלות הכבדה של החברה החרדית נופל על גילאי 25–44, ובעיקר על עשירוני הביניים 4 ו–5. כל משק בית יהודי כללי בעשירונים הללו משלם בין 2,000 ל–3,500 שקל נטו יותר בחודש (מסים פחות קצבאות) — שהן תוספת של 13%–17%.
במילים אחרות, מבין משקי בית שההכנסה ברוטו שלהם זהה לחלוטין, למשקי הבית החרדיים תהיה הכנסה נטו גבוהה ב–13% עד 17% — רק כי הם חרדיים.
למה זה קורה? בגלל העיוות של מערכת הרווחה הישראלית. "מערכת הרווחה ירדה מהפסים", מגדיר זאת ניסן. מדובר בעיוות כפול. האחד, עוני נמדד לפי הכנסה בלבד, ולא לפי מדדי הנזקקות. רק שהעוני של החרדים הוא עוני מבחירה — הגברים החרדים בוחרים שלא לעבוד והדבר מוריד באופן מלאכותי את ההכנסה של משקי הבית החרדיים.
כך, החרדים בפועל מטעים את מערכת הרווחה הישראלית. הם מנצלים את הפשטנות של מדידת העוני כדי להיחשב עניים, ולזכות בכל ההטבות המוענקות לעניים. אף שמבחינה מהותית — נזקקות — הם אינם עניים כלל.
העיוות השני הוא מערכת הקצבאות במדינת ישראל, שבאופן תמוה — זה כנראה לא מקרי — ההגדרות לתשלום שלהן משחקות הישר לידי משקי הבית החרדיים. כך, חלק גדול מהקצבאות נמדדות לפי ההכנסה למשק בית — הנחה בארנונה למשל — מה שמעמיד את החרדים שיש להם מספיק כסף לקנות בית, גם בעשירון הנמוך ביותר שלהם, כמי שזכאים להנחה מרבית בארנונה.
כך, יש הטיה עצומה של מערכת הקצבאות בישראל לתשלומי קצבאות לילדים. לא רק קצבת ילדים, אלא נקודות זיכוי במס, מענקי לידה — וההנחה במעונות יום בצהרונים. ניסן ואקסלרד מראים איך 11% מהילדים הם חרדים, אבל הם זוכים לקבל 55% מההנחה במעונות היום (הערבים, שהם 20% מהילדים, מקבלים רק 6% מההנחה במעונות היום).
וכמובן, כל הקצבאות הייעודיות לחרדים, כמו הקצבה לתלמיד ישיבה.
ו... אין שיפור במצבה של החברה החרדית
כלומר, המציאות המופרכת היא שמדינת ישראל מטה את כל מערכת הרווחה שלה כדי לסייע לקבוצת אוכלוסייה שאינה זקוקה לסיוע כלל. מדובר באוכלוסייה שרמת החיים שלה שקולה לזו של עשירונים 6–8.
ומה שהכי עצוב זה שבגלל הסיוע הנדיב של מערכת הרווחה, אין כל שיפור במצבה של החברה החרדית. בעוד הערבים משתפרים והולכים, והצורך שלהם בסיוע מצד המדינה פוחת והולך — הגברים החרדים לא שיפרו את מצבם התעסוקתי כלל בעשור האחרון. הם ממשיכים להסתמך על מערכת רווחה, שירדה מהפסים, כדי שתקיים אותה.