מועקות
שלום לכולם, פתאום ראיתי את השם של הפורום הזה, והוא פשוט הזמין אותי פנימה. יש משהו שרציתי לחלוק. כל החיים ליווה אותי יצר סקרנות בלתי נשלט למידע, כל סוג של מידע. כמובן שהאינטרנט שינה את החיים שלי בצורה קיצונית מבחינת הנגישות הבלתי מוגבלת לכל סוג מידע שאפשר להעלות על הדעת. לפני כמה שנים התחלתי לחשוב בפעם הראשונה שמאוד הייתי רוצה למחוק דברים מסויימים מהזכרון שלי, וזה כתוצאה של השילוב בין הסקרנות לנגישות המידע. זה היה אחרי הרצח בפקיסטאן של העיתונאי דניאל פרל. ראיתי באיזה פורום שמישהו כתב שיש באינטרנט את הסרטון המלא של הרצח. לא התאפקתי. זה אמנם לא היה זה, אבל זה היה משהו קיצוני וגראפי ברמות שאפילו היום, יותר מ-6 שנים אחרי, זה מלווה אותי. מאז היו עוד כמה פעמים שלא התאפקתי וראיתי דברים שאני מעדיף לשכוח, אבל אני שמח לבשר שעם השנים למדתי שלדברים האלה יש מחיר, ואני יודע לשלוט בעצמי כשאני מנחש שמאחורי הלינק יש משהו שעדיף שאני לא אראה. המקרה האחרון דווקא קשור למשהו מאוד עכשווי, לאור העובדה שמחר יום השואה. כמו חלק גדול מהישראלים, גם אני כבר "התרגלתי" לכל תמונות השואה, הרי מי מאיתנו לא חי עם זה מגיל 0? זה קצת עצוב לחשוב, אבל אני אפילו יכול להגיד שמבחינתי שוב לראות את אותן תמונות של ערימות גופות וקטעי וידאו של רצח, אני כמעט מתייחס לזה באדישות. ודווקא אז ראיתי משהו שבגללו אני מסתובב כבר יומיים עם בחילה וזה פשוט לא עוזב אותי. ראיתי בערוץ ההיסטוריה פרק בסדרת המופת "דם על השלג". הפרק היה על הכיבוש הנאצי של חלקים מרוסיה, וכמובן הראה את אותן תמונות שכל כך מוכרות לנו מכל תכניות השואה. אבל אז הראו קטע של חייל נאצי דוחף אישה לצד אחד, וכשהילד הקטן שלה (אולי בן שנתיים-שלוש) מנסה נואשות ללכת אחרי אמא שלו, הוא דוחף אותו אחורה, וממשיך לדחוף את האישה לצד השני. גם כשהאמא מנסה ביאושה ללכת חזרה לעבר הילד שלה, היא נדחפת בגסות אחורה. אני מניח שלפני כמה שנים לא הייתי חושב על הסרטון הזה פעמיים, אבל יש לי ילדה קטנה בת שנה וחצי, וכשראיתי את התמונות של האמא והילד הקטן מופרדים בכוח ומנסים נואשות לחזור אחד לשניה, זה פשוט קרע אותי, וזה פשוט לא עוזב אותי מאז. זהו, מאוד רציתי לחלוק את זה.
שלום לכולם, פתאום ראיתי את השם של הפורום הזה, והוא פשוט הזמין אותי פנימה. יש משהו שרציתי לחלוק. כל החיים ליווה אותי יצר סקרנות בלתי נשלט למידע, כל סוג של מידע. כמובן שהאינטרנט שינה את החיים שלי בצורה קיצונית מבחינת הנגישות הבלתי מוגבלת לכל סוג מידע שאפשר להעלות על הדעת. לפני כמה שנים התחלתי לחשוב בפעם הראשונה שמאוד הייתי רוצה למחוק דברים מסויימים מהזכרון שלי, וזה כתוצאה של השילוב בין הסקרנות לנגישות המידע. זה היה אחרי הרצח בפקיסטאן של העיתונאי דניאל פרל. ראיתי באיזה פורום שמישהו כתב שיש באינטרנט את הסרטון המלא של הרצח. לא התאפקתי. זה אמנם לא היה זה, אבל זה היה משהו קיצוני וגראפי ברמות שאפילו היום, יותר מ-6 שנים אחרי, זה מלווה אותי. מאז היו עוד כמה פעמים שלא התאפקתי וראיתי דברים שאני מעדיף לשכוח, אבל אני שמח לבשר שעם השנים למדתי שלדברים האלה יש מחיר, ואני יודע לשלוט בעצמי כשאני מנחש שמאחורי הלינק יש משהו שעדיף שאני לא אראה. המקרה האחרון דווקא קשור למשהו מאוד עכשווי, לאור העובדה שמחר יום השואה. כמו חלק גדול מהישראלים, גם אני כבר "התרגלתי" לכל תמונות השואה, הרי מי מאיתנו לא חי עם זה מגיל 0? זה קצת עצוב לחשוב, אבל אני אפילו יכול להגיד שמבחינתי שוב לראות את אותן תמונות של ערימות גופות וקטעי וידאו של רצח, אני כמעט מתייחס לזה באדישות. ודווקא אז ראיתי משהו שבגללו אני מסתובב כבר יומיים עם בחילה וזה פשוט לא עוזב אותי. ראיתי בערוץ ההיסטוריה פרק בסדרת המופת "דם על השלג". הפרק היה על הכיבוש הנאצי של חלקים מרוסיה, וכמובן הראה את אותן תמונות שכל כך מוכרות לנו מכל תכניות השואה. אבל אז הראו קטע של חייל נאצי דוחף אישה לצד אחד, וכשהילד הקטן שלה (אולי בן שנתיים-שלוש) מנסה נואשות ללכת אחרי אמא שלו, הוא דוחף אותו אחורה, וממשיך לדחוף את האישה לצד השני. גם כשהאמא מנסה ביאושה ללכת חזרה לעבר הילד שלה, היא נדחפת בגסות אחורה. אני מניח שלפני כמה שנים לא הייתי חושב על הסרטון הזה פעמיים, אבל יש לי ילדה קטנה בת שנה וחצי, וכשראיתי את התמונות של האמא והילד הקטן מופרדים בכוח ומנסים נואשות לחזור אחד לשניה, זה פשוט קרע אותי, וזה פשוט לא עוזב אותי מאז. זהו, מאוד רציתי לחלוק את זה.