מונולוג - עכשיו אני ...
מעולם לא הייתי מאושרת. תמיד הייתי ילדה עצובה. כל הזמן עצב היה מרוח על פניי. תמיד ההורים שלי "חנקו" אותי מאהבה, עטפו אותי בצמר גפן שאוי ואבוי אני לא אפגע. תמיד שמרו עליי מכל דבר. עכשיו אני משלמת על זה. התמימות והטוהר שבי, הטוב לב הזה שנשפך ממני בגלונים. עכשיו אני משלמת על זה בכאב. מעולם לא הייתי מאושרת עד לפני שנה בערך. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את המושג "אושר". הרגשתי איך אני נושמת בקלילות, איך כל כאב עובר ממני ואני מרגישה בעננים, מרחפת למרחקים. ועכשיו, שוב הכאב. האושר התפוגג. הכאב הזה חזר למי שהוא היה צריך לחזור. אליי. אני לא מסוגלת להכאיב לאחרים, אני מענישה את עצמי. כל הכוויות האלה על הרגליים, הכוויה על היד. איך הדלקתי ושרפתי. וזה כאב. בכיתי. צרחתי. דמעות שטפו את פניי, זלגו ממני כמו מפלים. עכשיו אני הולכת לישון לבד, עם הכאב ומתעוררת כל בוקר (צהרים) לאותה שיגרה. לשיגרה של הכאב, לשיגרה של הבדידות, לשיגרת המחנק הזו בגרון, המועקה בחזה ולחור העמוק והשחור בלב. עכשיו אני נופלת לתהום שלא נגמר ואין אף אחד שם שיתן ידו לעזור לי. ממשיכה ליפול לתהום ומגלה שזה אינו חלום. עכשיו אני הולכת לישון לבד, עם דמעות בעיניים, מחבקת את הבובה הגדולה והרכה שלי, כי זה הדבר היחיד שנשאר לי לחבק. עכשיו אני הולכת לישון לבד, עכשיו אני חוזרת לתהום.
מעולם לא הייתי מאושרת. תמיד הייתי ילדה עצובה. כל הזמן עצב היה מרוח על פניי. תמיד ההורים שלי "חנקו" אותי מאהבה, עטפו אותי בצמר גפן שאוי ואבוי אני לא אפגע. תמיד שמרו עליי מכל דבר. עכשיו אני משלמת על זה. התמימות והטוהר שבי, הטוב לב הזה שנשפך ממני בגלונים. עכשיו אני משלמת על זה בכאב. מעולם לא הייתי מאושרת עד לפני שנה בערך. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את המושג "אושר". הרגשתי איך אני נושמת בקלילות, איך כל כאב עובר ממני ואני מרגישה בעננים, מרחפת למרחקים. ועכשיו, שוב הכאב. האושר התפוגג. הכאב הזה חזר למי שהוא היה צריך לחזור. אליי. אני לא מסוגלת להכאיב לאחרים, אני מענישה את עצמי. כל הכוויות האלה על הרגליים, הכוויה על היד. איך הדלקתי ושרפתי. וזה כאב. בכיתי. צרחתי. דמעות שטפו את פניי, זלגו ממני כמו מפלים. עכשיו אני הולכת לישון לבד, עם הכאב ומתעוררת כל בוקר (צהרים) לאותה שיגרה. לשיגרה של הכאב, לשיגרה של הבדידות, לשיגרת המחנק הזו בגרון, המועקה בחזה ולחור העמוק והשחור בלב. עכשיו אני נופלת לתהום שלא נגמר ואין אף אחד שם שיתן ידו לעזור לי. ממשיכה ליפול לתהום ומגלה שזה אינו חלום. עכשיו אני הולכת לישון לבד, עם דמעות בעיניים, מחבקת את הבובה הגדולה והרכה שלי, כי זה הדבר היחיד שנשאר לי לחבק. עכשיו אני הולכת לישון לבד, עכשיו אני חוזרת לתהום.
