חברה הכי טובה שנעלמה
קוראים לי נעה, והייתה לי חברה הכי טובה 11 שנים. 11 שנים מהחיים שלי היינו חברות הכי טובות. כלומר, עם הפסקות וריחוקים פה ושם, אבל בסופו של דבר- 11 שנים. בשנה האחרונה (כתה ט', עכשיו אני י') התקרבנו יותר עקב ריבים עם החברות האחרות שלנו ולאט לאט התקרבנו יותר ונהיינו החברות הכי טובות יותר מאי פעם. אחרי החופש הגדול עברה כל אחת מאיתנו לבית ספר אחר בעיר, אבל אנחנו עדיין גרות אחת ליד השניה. כל החופש בכיתי לחברה שתבטיח שנישאר חברות הכי טובות, והיא אמרה שזה בסדר ושנישאר והכל יהיה בסדר. ביום הראשון של הלימודים היא סיימה לפני ללמוד ובאה אלי לביה"ס לפגוש אותי, הלכנו והסתובבנו באזור שלנו והיה מאוד כיף. יום אחרי זה לא דיברנו כל היום, לא מסיבה מסויימת. בערב אבא שלי צעק עלי וגרם לי לבכות כמו מטורפת מהדברים שהוא אמר, הרגשתי רע מאוד ושלחתי לה הודעה, כי כמובן.. החברה הכי טובה.. עוזרת וזה. רציתי שתיפגש איתי. היא קבעה עם ידיד שלה ולא רצתה לבטל. התחננתי והתחננתי והיא לא הסכימה אז כעסתי וגם היא כעסה ואז היא אמרה משהו שהשאיר אותי בשוק.. משהו בסגנון: "נמאס לי שאת משחקת משחקים כל הזמן בשביל למשוך את תשומת הלב שלי! אני כבר לא הבובה שלך נעה!" וכאלה. שתינו לא ידועות בתור בנות ששומרות טינה, ואף שונאות שומרי-טינה. זה מעצבן אותנו. אחרי שבכיתי ובכיתי ולא ידעתי מה לעשות באותו יום עם הנושא, נרגעתי כמה שעות לאחר מכן, ושלחתי לה הודעה שאני לא רוצה להיות איתה בכאסח ושתדבר איתי כשתרגע. היא לא שלחה הודעה בחזרה/התקשרה. שלחתי עוד כמה הודעות (בהפרשי זמן ארוכים) והתקשרתי כמה פעמים. היא סיננה אותי. הייתי בשוק, היא אף פעם לא הייתה ככה. קודם לא אכפת לה שאני סובלת, מעדיפה לפגוש סתם ידיד על החברה הכי טובה שסובלת, חושבת שאני משחקת משחקים, ואז גם מסננת אותי? משהו פה לא היה נראה לי, אבל אמרתי.. בגלל האופי שלה, וכמה שאני מכירה אותה- תוך מקסימום יומיים שלושה- היא תיצור איתי קשר. עברו שבועיים, הזמן הוא לפני שבוע. אני שולחת לה הודעה.. "זה נגמר?" אין מענה. עוד הודעה. "בבקשה אל תתעלמי ממני". אין מענה. מאז שליחת ההודעות עברו עוד שלושה ימים. שולחת הודעה. "את תמשיכי להתעלם ממני ככה?.. לא חבל לזרוק ככה סתם חברות של מעל 10 שנים?" או, תשובה ממנה. סוף סוף. "פשוט תעזבי אותי. אני לא רוצה לדבר איתך יותר וזהו.". אני בשוק. מתחילה לבכות. שולחת עוד הודעה- "אבל למה? מה עשיתי?" "זה לא זה, פשוט.. תעזבי אותי." כלומר שלא עשיתי כלום. בגלל שאני מכירה אותה, ניחשתי כבר סיבה למה זה יכול היה לקרות. היא לא מתמודדת עם רגשות טוב מאוד, ויום אחד זה פשוט היכה בה- היא כבר לא תהיה איתי בביה"ס (פעם ראשונה מזה 11 שנה). זהו. היא תראה אותי הרבה פחות, גם בגלל הלחץ והכל, ואולי נתרחק בגלל חברים חדשים.. אז היא העדיפה לא להתגעגע ולייסר את עצמה, והחליטה שהיא חותכת אותי מהחיים שלה. אותי ואת הרגש שלה. אין געגוע. אין כלום. אני כבר לא חלק מהחיים שלה. זהו. כמובן שאם זה המצב, זה יפול עליה בשלב יותר מאוחר בבום. אנחנו לא מדברות כבר 3 שבועות, ואני מייסרת את עצמי. בוכה כל יום, מתגעגעת כמו מטורפת ול-א מ-ב-י-נ-ה א-י-ך. איך ולמה. כל כך רע לי. אני מרגישה כאילו היא נעלמה. נמחקה מעולם החיים. היא מחקה אותי מהעולם שלה, ואין לי דרך ליצור איתה קשר. זה כל כך מפחיד.
קישור