ואני לעצמי
אצלי זה תמיד היה אנשים. אנשים שהיו יקרים לי ושאהבתי. כל הדברים האחרים גם ישנם כמובן,אבל מה שנתן לי הכי הרבה אנרגיות זה האנשים שלידי. הטוב והכיף שבלהיות איתם ובלאהוב וברצון להיות נאהבת. על זה דיברתי עם הפסיכולוגית שלי. היא אמרה שהיא מרגישה שהכוחות שלי מאוד מוגבלים. ובשנה האחרונה אני גם לא מספרת הרבה על אנשים,לא באופן רגשי. אני מספרת עליהם אם הם קשורים לחיים שלי באופן טכני - עבודה וכו'. אבל אין רגשות,ובכלל כמעט אין אנשים. האנשים נמצאים באופן מאוד שטוח וברקע. בניגוד לשנה שעברה שבה כל זהמן דיברתי על אנשים.אנשים שהכאיבו לי,אבל אנשים שהיו מרכזיים בחיי. בעבודה נעים לי וטוב לי ואני רוצה להתקדם וזה מעניין אותי,וגם בתחומים נוספים.אבל זה לא נותן לי מספיק אנרגיות כדי לרצות לחיות באמת,באופן מלא ושמח. זה רק נותן לי אנרגיות כדי להישאר ככה,איך שאני,לסחוב. היא אמרה שאת אחד המדחפים הגדולים שהיו לי הוצאתי בעצם מהחיים שלי. ועכשו אין לי כוחות,יש בי עייפות כזו כל הזמן,וחוסר חשק ואפתיה. זה כל הזמן מתבטא בטיפול.אפילו בזה שאפילו אין לי כוח בשביל הטיפול ולא בא לי לבוא בכלל,או לא בא לי לדבר. ואני אמרתי שזה נכון,אבל זה שאנשים היו המדחף שלי לא עשה לי טוב בעבר כי נפגעתי מאוד,אז בטח שגם אין לי ממש רצון לחזור לזה. והיא אמרה שאולי בהתאם לזה שאני מוציאה את כל האנשים מהחיים שלי אני גם הודפת אותה. ואחרי שיצאתי ממנה חשבתי שאני אצלה כבר שנה וחצי.ואני מרגישה שהיא זרה. וחשבתי:מה זאת אומרת הודפת אותה?מתי אי פעם הייתי באמת קרובה אליה כדי שאני אוכל עכשו להדוף אותה?? אולי הייתי יותר קרובה פעם,אבל עכשו אני מרגישה כאילו לא היה כלום מעולם. או לפחות לא שום דבר ששווה משהו. איזה ייאוש כי הכי גרועזה שאני מרגישה שזה לא דבר שאני יכולה לשנות בכלל.אני כל כך אפתית עכשו שבאמת לא בא לי כלום.ואני לא מסוגלת לבטוח באנשים או לרצות בקרבתם. אין אף אדם בחיים שלי שאני רוצה בו באמת. שמתחשק לי מאוד להיות איתו,שאני אוהבת כמו שפעם ידעתי לאהוב.