את כנראה עוברת תהליך
שעוברים אותו רוב אלו שנכנסים לתחום
מצד אחד- זה מושך, מרגש, מסעיר ומלא פנטזיות ורטטים
מצד שני- הרי כל החיים לימדו אותי שכאב זה רע, מי שמכאיב לי רע לי, מהשפלות צריך להתרחק כמו מאש, ועצמאות זה ערך עליון- אז איך מוסרים שליטה?
ובכלל
מה זה אומר עלי? שאני צריך להכאיב/שיכאיבו לי? שאני רוצה להשפיל/להיות מושפל?שאני רוצה לקבל/למסור שליטה? מה לא בסדר איתי? למה אני צריך את זה?
ובסופו של תהליך, קורה אחד משלוש-
חלק לא מצליחים ליישב את הסתירה, ומוותרים
חלק לא מצליחים ליישב את הסתירה וממשיכים- אבל מרגישים עם זה אשמה/בושה ועוד כלמיני
וחלק אומרים לעצמם שיש כאב טוב (שלוקח אותי גבוה ומעורר אותי מינית/מנטלית) ויש כאב רע (ממנו הזהירו אותי), יש השפלות טובות ויש רעות, יש התמסרות ושליטה ויש הסתמרטטות ודורסנות - והם לא אותו דבר. הראשונים עושים לי טוב, האחרים עושים לי רע ומפניהם למדתי "לפחד". וזה שאני אוהב במסגרת בדסמית כאב, השפלות, ביזאר, כפות רגליים או _____ (מלא את החסר), לא אומר עלי יותר מזה שאני אוהב גלידה תות או שוקולד, כלבים או חתולים דוגי או מיסיונרית. זה פשוט העדפה בתחום מסויים של החיים, וזה הכל.
וזה אחלה סרט, אם את אחת השחקניות
