מבינה כל כך...
שוב, ממקום לגמרי שונה. ההורים שלי בריאים
, אבל החיים והמרחק (בכל זאת 12 שעות טיסה) מונעים ביקורים תכופים. האמת שלא התעסקתי בזה הרבה עד עכשיו, גם כי אני יודעת שתוך שנה שנתיים אנחנו חזרה בארץ, וגם כי זה לא הציק לי במיוחד להיות רחוק קצת. אבל עכשיו, כשאני עוברת הריון שלם רחוק מאמא ואבא, שהם לא יכולים לראות אותי בהריון, שהם לא רואים איך גדלה לה הבטן, לא יכולים להרגיש את הקפיצות בפנים, לא יכולים לחבק כשקשה וכואב, לא יכולים לעזור בדברים הקטנים... עכשיו זה מאוד קשה. חמי וחמותי לעומת זאת מבוגרים יותר, וחמי גם לא בן אדם בריא, וגם זה מטריד מאוד, בעלי הוא הבן היחיד שלהם שנשוי, וההריון הזה יהיה נכד/ה ראשון/ה, והם כל כך רחוקים. תוסיפי לזה את העובדה שהם מעולם לא היו בהריון (בעלי ואחותו מאומצים), ואמא שלו כל כך רוצה להיות לידי, להרגיש איתי, היא שואלת אותי כל הזמן בטלפון, איך מרגישים עכשיו? אז מה מפריע בחודש הזה? וכמה זה גדול? וכמה זה כבד? ומה בדיוק קורה בגוף כשהוא זז? ויש לי ממש דמעות בעיניים שהיא צריכה לעבור את זה כל כך מרחוק, כשכבר סוף סוף בגילה המבוגר יש לה נכד בדרך.... אין לי פתרון, רק השתתפות. לפחות מדובר ביום הולדת, שזה דבר שמח... אז מזל טוב, ויהיה טוב
שוב, ממקום לגמרי שונה. ההורים שלי בריאים