דווקא אבדת אותי ישר בהתחלה
והטאטולוגיה היא כאן : "פעם שאלו את המאסטראית של אבאדה (בראיון לטלויזיה) למה כל הקפואריסטים קוראים לקפואירה אומנות לחימה, הרי כל מי שרואה את זה יודע שזה ריקוד בתשובה היא אמרה לה:"ראית איזה יופי, 500 שנה יש את האומנות לחימה הזו ועדיין חושבים שהיא ריקוד" קצת כמו "תראה איזה יופי של חיה זה שפן הסלע כבר 500,000 שנה שהיא משכנעת את כולם שהיא פיל ועדיין כולם חושבים שהיא שפן סלע", רואה את המעגליות..? כפי שאמרתי קודם, התכוונתי לטיעון בלבד ואני לא מנסה לרגע לטעון שבקפואירה אין "אוריאנטציה ללחימה"... (אגב, אורינטציה ללחימה יש גם בלקנות שק אגרוף ולבעוט בו על בסיס יומי או אולי גם בניתוח שיטתי של סרטי קונג-פו...) בקשר להערה האחרונה, תירגע... מה שהתכוונתי הוא שבודאי כאיש טאי-צ'י אתה אולי ער יותר מאחרים לנקודה של תרגול רק קאטה ולחסרונות של תרגול כזה - לא חס וחלילה בגלל שזה מה שאתם עושים במרכז אלא בגלל שבטאי-צ'י מכל אמנויות- הלחימה 'חוטאים' בזה במיוחד... מה שמעלה את השאלה - האם אימון בלחימה בו לא מתרגלים לפעמים מגע מלא הוא אכן אימון לחימה או אמנות לחימה - הופ..שוב אנחנו בקפוארה... שוב, אני לא טוען שקפואירה היא במובהק לא אמנות לחימה ואני משוכנע שבתרגול נכון היא אכן כזו ואפלו קטלנית. אני גם לא מוצא פסול בשום עיסוק שגורם הנאה לעוסק בו (ולא בא על חשבונם של אחרים כמובן) ואם כתוצר לוואי אתה מפתח זריזות, קורדינצייה, כוח, סיבולת, גמישות ויכולות מסוימות של הגנה עצמית - מה טוב.. מה שכן, קצת מוזר לי לראות שברגע ששמם של ג'קי צאן או ג'ט לי עולה כאן בפורום תמיד יהיה מי שידאג להזכיר ש"זו לא ממש אמנות לחימה, זה וושו מודרני" או ש"כן זה נראה מאד יפה ומרשים, אבל צריך לזכור שזה בא על חשבון היעילות.." וברגע שמדובר בקפואירה שלפחות איך שאני מכיר אותה מעלה על ניסה ערכים דומים הטיעונים הללו לא עולים.... ןלחשוב שכל זה התחיל מדיון על טאטולוגיה, באמת התכונתי רק להתייחס לצטוט הנ"ל כשהתחלתי להגיב, אולי כדאי שאני אלך לשון עכשיו