מה קורה לזוגיות?

[..נעמה]

לטליה

אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. כי אני מתייחסת לבעית הפוריות כאל עוד בעיה "בריאותית" שתיפתר. כמו שלאחד יש סכרת, לנו יש בעיית פוריות. חלק יגידו שאני מדחיקה, או זה שזה סוג של מנגנון הגנה. יכול להיות שבגלל שאני "ותיקה" כאן, אני מסתכלת על הדברים קצת אחרת. חברה טובה אומרת לי לפעמים "איך איך דווקא את..." ואני לא מבינה למה היא נכנסת לזה. אני לא מבקרת את הרגשתך, רק כתבתי את תחושותי. וכמו שאמרו לפני אין דבר כזה תחילת הדרך. מקווה שתגיעי מהר לסופה הטוב. נעמה

 

[טליה מספרד 1]

הלואי והייתי יכולה לחשוב כך

קשה לי לראות את המצב מזוית כזו, ואני לא יכולה להגיד שלא ניסיתי. בתקופת ה"ההכחשה" או ה"דחיה" שעברנו, ניסיתי לראות זאת בכ"כ הרבה זויות שונות, רק כדי להוציא זאת מראשי, ברור שזה לא עבד- אלא רק החמיר, וכשהחלטנו להיכנס לנושא בשיא המרץ, בעלי אמר את אותן המילים שלך, אבל עדיין כולי קנאה ירוקה למראה אישה בהריון, ואפילו (תסלחו לי בבקשה) שנאה- אם היא בהריון ושלושה פעוטות מתרוצצים סביבה, העולם באותו רגע נראה לי לא צודק, חוסר ההגיון בו משווע. מקווה שבקרוב לא תהיי ותיקה כאן אלא חדשה בפורום השכן

 

[מזלטוב]

תגובה

גם אני ובעלי במתיחויות נוראות בגלל בעיות הפוריות, בזמן הטיפולים עצמם, הזריקות והריצות לבית החולים הרגשתי מאוד גרוע, הרגשתי נפוחה מהזריקות וכואבת, זה שאין לך ילדים זה לא אומר שזה אות מלמעלה לכך שלא צריכים להיות לכם ילדים, אתם פשוט צריכים יותר להתפלל ולקוות ולהאמין, אני מאחלת לכם הצלחה רבה ומאחלת לכם שתחבקו ילד בעוד תשעה חודשים, בכל מקרה אני מאוד ממליצה לך להרשם לקבוצת תמיכה לזוגות בטיפולים אין מה להתבייש, זה נפוץ מאוד מאוד היום. זה רק יעזור לכם למנוע הרבה חיכוכים, אשמח לשמוע ממך

 

[שלומלום של נילה]

זוגיות בזמן פריון

שלומלום לך טליה, קראתי את תגובתך ואת השתלשלות הדברים. מה שיש לי לומר לך זה ככה. זה נכון שבזמן טיפול פריון הזוגיות נמצאת במבחן והתרופות והלחץ הנפשי עושים את שלהם, וזה טבעי ונורמלי. עדיין השאלה היא מה עושים במצב הזה. נראה לי שבמקרה שלך את משתמשת בטיפול הפריון כדי להצדיק ולתרץ את מה שקורה עם בעלך. את כותבת: "אני יודעת שאתפרץ כלפיו" איך את יודעת טליה? את יכולה לחשוש מזה או לשער שזה עלול לקרות, אך כשאת אומרת לעצמך "אני יודעת שכך יקרה" את בסמוי מקבעת את המצב ומעבר לזה את הופכת את עצמך לקורבן של הנסיבות, ואת לא!!. אמנם בזמן כזה יותר קל לגלוש להתנהגות אגרסיבית אך זה לא הכרחי. מה שאני יכול להציע לך אלו שתי מילים שאולי ישפרו את המצב. הראשונה היא "אחריות" והשניה היא "בחירה". אחריות להתנהגותך, היא לא נכפית עלייך אלא את יוצרת אותה בעצמך. ובחירה מה ברצונך ליצור בזוגיות. אם לדוגמא ברצונך ליצור הרמוניה בזוגיות את מוזמנת לחשוב מה עלייך לעשות על מנת שהיא תופיע, גם אם בהתחלה זה יהיה לרגעים קצרים. כל רגע אותו תוכלי להפוך מאגרסיבי להרמוני הוא רווח נקי. בהצלחה לך שלומלום

 

[innes]

כל מילה שלך בסלע. יפה ונכון כתבת

 

[תוליק]

ניסיתי לשלוח תגובה אתמול בלילה ולא

הצליח אז אני שולחת עכשיו. זו היתה תגובה לשלוםלום ועכשיו גם לאינס. רוב שלומלומות. צר לי מאוד אבל אני קצת חולקת עליך בנושא. אני לא בקיאה במערכת הזוגית של טליה ובחיר ליבה אבל אני לא מסכימה איתך בטענה ש"ידיעה שאני הולכת להתפרץ" פירושה להפוך עצמי לקורבן של הנסיבות. אני מתה על הבעל שלי, הוא הכי מקסים והכי תומך ובכלל הכי בעולם. אבל יש פעמים בהם אני פשוט רוצה ללכת. ואני יוזמת מריבות ומתפרצת על דברים קטנים שבד"כ לא היתי אומרת עליהם כלום. (פה המקום לומר גם למיכל וגם לטליה וגם לכל מי שכתבה אני מאוד מזדהה עם מה שנכתב). אתמול ראיתי פרק של "משתגעים מאהבה" עם הלן האנט. זה היה הפרק של הלידה. אז לא משנה שבסופו פרצתי בבכי - כי כל המשפחה שלה נכנסה ושרה לה ולרך הנולד "יום הולדת שמח" וזה צבט לי את הלב. משנה הסצנה שרציתי לספר עליה במהלך הלידה, הלן האנט אומרת לפול ריזר (הבעל) לשתוק כי היא לא מסוגלת לשמוע אותו ולאחיות היא כן מרשה לדבר. אח"כ הציר עובר והיא לא מבינה למה הוא לא מדבר איתה. כשהיא קולטת שהוא בסה"כ "ילד טוב" שמנסה להשביע את רצונה (היא שיא הקריזיונרית) היא מסבירה לו שהיא ממש אוהבת אותו (בהתפרצות רגשות כזו היא מנשקת אותו - בקיצור סלפסטיק במיטבו) אבל פשוט לא מסוגלת לסבול את צליל קולו בזמן ציר. מה רציתי לומר? א. הורמונים הם הורמונים הם הורמונים!!! ואף אחד לא יקח מאיתנו את ההשפעה שלהם לטוב ולרע. (לרע - כי הם עושים תופעות לוואי מגעילות ולטוב - כי לפחות זה לא אנחנו אשמות). ב. אפשר להשתגע מהבעל, לרצות לזרוק אותו מהבית או את עצמי ממגדל שלום - ועדיין לאהוב אותו הכי בעולם. עד כאן, רות סוף - וסליחה על המגילה.

 

[טליה מספרד 1]

couldn´t agree more

חיפשתי את המונח העברי, אך לא הצלחתי- תוליק, כל מילה, פשוט כל מילה בסלע (איך אני שונאת את המשפט הזה, והוא נכתב רק למקרה ולא תביני את הכותרת).

 

[טליה מספרד 1]

היי שלומלום

אני בהחלט חושבת שלהפוך מצב אגריסיבי להרמוני הוא הכרחי, בימים שכאלו. אבל משום מה ישנם ימים שאני לא מצליחה לעשות זאת, זה עדיין לא אומר שאינני אוהבת את בעלי, או שאין שזהו רצוני ביצירת הזוגיות. הזוגיות שלנו בד"כ נפלאה, אך ביומיים האחרונים לא יכולתי להתאפק, וממש הרגשתי יצר הרסני בתוכי. בינתיים כל הרעש והמהומה מאחורינו (לעת עתה), ונקווה שאם זה יחזור זה יהיה קצר יותר.

 

[ארי26]

זה מוסיף הרבה לזוגיות

בתור גבר שחווה את העניין מס´ שנים אני אומר בפה מלא שזה מוסיף המון לזוגיות ומחזק את הקשר בן בני הזוג

 

[ארי5]

זה לא אני../images/Emo5.gif

 

[עמית@]

חס וחלילה שלא יחשבו שאתה חושב

שזה תורם לזוגיות....

 

[yaelhul]

אוי טליה, בטח שצריכים להיות לכם

ילדים, אבל זה בהחלט לא היה אמור לקרות ככה... אם כבר, אז בעיני זה איזשהוא מבחן לא מתוכנן לחוזק האישי והזוגי (לאלה שלא נסעו ל-5 חדשים במזרח ביחד אחרי החתונה), וזה מבחן קשה, קשה נורא: הוא בוחן את העמידות האישית שלנו, את כח הסבל הנפשי והפיזי, את מה שאנחנו מוכנים לעשות עבור משהו שאנחנו מאד רוצים, את מידת התמיכה שאנחנו יכולים לתת לבן הזוג גם כשאנחנו בקרשים וגם את מידת התמיכה שאנחנו מסוגלים או יודעים לקבל. נבחנת גם היכולת או הצורך שלנו לשתף ולהעזר בגורמים חיצוניים כמו משפחה/חברים/פסיכולוג כדי להתמודד עם המצב, והכי הרבה - נבחנת הגמישות והסבלנות שלנו בעמידה במצב בלתי אפשרי של חוסר ידיעה וחוסר אונים. זה אולי נשמע לך כרגע קשה ובלתי עביר, אבל מהנסיון המצטבר כאן בפורום, רוב הזוגות יצאו מחוזקים מהעניין, גילו בעצמם כוחות עצומים והתמודדו ביחד לאורך כל הדרך. נסי לזכור שגם לבעל שלך קשה, גם אם הוא לא אומר. אני יודעת שבעלי פשוט נקרע מבפנים ולא אמר מילה, גם כי הוא אף פעם לא אומר מילה וגם כי הוא פחד שזה יקשה עלי עוד יותר. בוודאי שהכל נראה לך מפחיד ומאיים כרגע, ויתכן שזה יקח עוד זמן לפני שתראי שהשד אינו נורא כל כך. אני מאחלת לכם שתמצאו את עצמכם בהריון לפני שתתרגלו לשגרת הטיפולים, ועוד יותר, שתמצאו בעצמכם את הכוחות להתאחד ולשלב ידיים עד שתנצחו. רק טוב יעל

 

[טליה מספרד 1]

מסכימה עם מילה שלך

כל מי שמכיר אותנו מרגיש שמשהו מוזר אצלנו, משהו חסר... (חוץ מהבוס/החבר של בעלי אף אחד לא יודע), אנחנו אפילו אימצנו את השכן שלנו בתור ה"ביבי" המגודל שלנו, רק כדי להרגיש משפחה- מוזר ופאתטי- אני יודעת, אבל הצורך הזה להיות משפחה כנראה חזק יותר מחשיבה רציונלית... אבל יש לנו בעייה נוספת, אנחנו שנינו רחוקים מהביית, ולקבל תמיכה טלפונית, זה לא בדיוק לעניין, במיוחד שזה לא בדיוק לעניין להדאיג את כולם כשאנחנו נמצאים במרחק עצום כזה, וכמובן כשרחוקים זה נשמע יותר גרוע ומתסכל ממה שזה. לגבי כאבו של הבעל- אני יודעת שמאוד קשה לבעלי, אבל הוא לא משתף, הוא מפנים, ומחייך כלפי העולם, הוא כ"כ טוב בזה שלפעמים נדמה לי שלא אכפת לו, אבל הוא מוציא זאת בעבודה, ע"י שעות רבות וקשות, שלא בדיוק מנחמות אותי. מצטערת שהעמסתי עלייך את כל זה, אבל צריך להוציא קיטור איפושהוא, לא?

 

[עמית@]

טליה

זה היתרון האמיתי שבפורום הזה וכמה שחשבתי על זה מאז תחילת השנה הזו.. אין כמוהו לפרוק או למצוא אינפורמציה או אפילו לקרוא ולהקל על הנטל של אי הוודאות המציקה. גם אני פה שנה (שהלוואי ותיגמר מתישהו

) אבל עדיין נהנית מכל רגע (קצת אוקסימרון- נו שוין) עמית