אחרי "קאנון מהופך" - סיפור לא רע, ביזארי, לא בטוח שאמין - שוב שקעתי בחוסר יכולת לקרוא. קצת אידה פינק כל הסיפורים, כל כך מעולה אבל אי אפשר בבת אחת כל כך הרבה שואה. אז קצת כל פעם.
אתמול תפסתי את "עין החתול" של אטווד. היה על המדף שנים רבות. הגיע הרגע.
חיבור מיידי.
זה העניין. כנראה אין לי סבלנות יותר לבינוניות, מאמץ-יתר, שנינות ריקה.
כאן, פסקה אחת ואני מצטרפת למסע. זאת סופרת.