"שימי ראש". נעמה צאל. לא הכרתי את נעמה צאל עד ששמעתי על מותה בטרם עת בשנה שעברה. זה אוסף של נובלה וכמה סיפורים קצרים ואני כבר בסופו. זו כתיבה של שתיקות, של בין המילים, יותר מאשר של המילים עצמן. יש הרבה רגעים סתומים.
אני לא מאוד אוהבת כתיבה כזאת אבל אני כן נהנית מהאתגר שבה.
הנובלה נפלאה בעיני, סיימתי אותה היום, חזקה וגם כן, לא ברורה עד הסוף. די הפכה לי את הבטן, אני לא יודעת איך קוראים לי עכשיו, ואני טיפוס של בוקר...
בשישי לפנות בוקר סיימתי את הספר הצרפתי של לאונור דה רקונדו, Amours, אהבות. בצער סיימתי אותו.
איזו חוויה גם כן נפלאה. אבל כל כך שונה מזאת של הקריאה בספר של צאל, גם השפה אבל גם כי כאן זה סיפור "קלאסי", מובא ביובש, בתמציתיות, אולי קצר מדי אפילו. אבל יש בו גם אירוניה וחושניות וחוש הומור ורגש.
זה לא ספר ללא בעיות: העלילה המרכזית נזרקת פתאום ללא הכנה מתאימה ולכן לדעתי סובלת מחוסר אמינות מסויים, אני גם סבורה שהבאלאנס בין חמש הדמויות העיקריות לא תמיד נכון, יש עלילה משנית קטנה שאינה מפותחת מספיק.
אבל גם עם אלה, התמסרתי לספר לגמרי, ובהנאה, עד הזלת דמעה בעמוד האחרון. האם הסוף שנבחר היה מחוייב המציאות? היחיד האפשרי? לא יודעת. (היתה כאן מחשבה חוץ-רלוונטית, הרהרתי באופרה של מונטוורדי "אורפאו" ועל הסיום שניתן לה, של "דאוס אקס מקינה" ועל הקשר של זה - לא ישיר - לסיום כאן. בסוף הספר רקונדו מודה לסיריל אוביטי על קריאתו הקשובה ועל תמיכתו ללא סייג, והוא בן הזוג שלה וגם זמר מחונן ויש הפקה בכיכובו של האופרה הזאת בטיוב, או לפחות היתה).
אהבתי את האזכורים של מוזיקה בספר, רקונדו היא גם מוזיקאית מקצועית. באך כסמל לרוחניות, הסונטה "אור ירח" של בטהובן ככלי להבעת הרגשות העצומים ביותר וגם נגינה אינסופית, אובססיווית, הלימה על הקלידים במשך ימים שלמים, כאמצעי בריחה מן המציאות.
ספר שמי שרוצות.ים להתחיל לקרוא ספרות צרפתית בשפת המקור, כדאי לבחור בו. הוא קצר וקל יחסית לקריאה.
